בזמן כתיבת מילים אלו לא ברור אם ישראל תתקוף באיראן ומה תהיינה ההשלכות של אותה תקיפה. לעומת זאת, התמונה של המלחמה המתנהלת בשנה האחרונה בעזה ובלבנון ברורה יותר. במתכונת הלחימה הקיימת, ישראל לא תשיג "ניצחון מוחלט" בעזה, וגם לא בלבנון. חמאס וחיזבאללה לא ייכנעו, ותמיד יהיו כאלו שימשיכו לירות. המשך המלחמה בשתי חזיתות לא משרת שום אינטרס ישראלי, ולכן נכון לפתוח במוצהר את הדלת להסדרים מדיניים בשתי הגזרות.

לגבי עזה, עלינו לומר בפשטות כך: מול חמאס, ישראל מוכנה להסכם הבא - שחרור כל החטופים במהלך אחד ובתמורה סיום המלחמה ויציאת כוחות צה"ל מן הרצועה. לצד זאת, לישראל יהיה תנאי נוסף שלא יופנה לחמאס אלא לשאר מדינות העולם - כל תוכנית לשיקום עזה תהיה מותנית בפירוזה המלא.

ביחס ללבנון, עלינו לומר כך: ישראל מוכנה לסיים את המלחמה בהסכם שיתבסס על החלטת האו"ם 1559, שקוראת לפירוק כל המיליציות בלבנון, כולל חיזבאללה, מנשקן. חיזבאללה יוכל להישאר כמפלגה פוליטית, ולצורך הפשרה אנשיו יוכלו לשמור על נשקם האישי. עם זאת, כל הנשק הכבד ויכולות הייצור שלו יושמדו. ישראל מוכנה להיכנס מיד למשא ומתן על בסיס עקרון זה, אך עד שלא יושג הסכם נמשיך להילחם.

כוחות צה
להציע אפשרות להסכם - ועד אז להמשיך להילחם (כוחות צה"ל בדרום לבנון)|צילום: דובר צה"ל

שתי האמירות הללו, ביחס לעזה וביחס ללבנון, הן חיוניות, שכן ההצלחות המבצעיות של צה"ל יוצרות מומנטום פנים-לבנוני חיובי ועלינו לנצל זאת. כך למשל, ראש ממשלת לבנון מוכן לדבר על מינוי נשיא גם ללא תמיכת חיזבאללה, דבר שנמנע עד כה. נשיא סוריה בלחץ ושוקל למנוע סיוע צבאי לחיזבאללה. מתחיל דיון פנים-לבנוני, לרבות עם בכירים בעדה השיעית, על הסדר החדש במדינה. אלפי משפחות שיעיות מבינות שאף אחד לא יפצה אותן על אובדן המגורים בביירות או בדרום המדינה. צרפת וארצות הברית מוכנות לשקול משלוח של כוחות צרפתיים או כוחות נאט"ו שיחליפו את כוח יוניפי"ל הכושל. כל המומנטום החיובי הזה ידעך אם המלחמה תימשך, ובעיקר אם ישראל תיתפס בתור זו שרוצה לכבוש את לבנון ולהישאר בשטחה. כדאי לדעת כי עמים לא נוהגים למרוד בשלטון כל עוד כובש זר בארצם. הדבר נכון גם ללבנון וגם לעזה.

נראה כי לא רק נושא החטופים אינו מטריד את הממשלה אלא גם עתיד הצפון, העומס העצום על אנשי המילואים, הכלכלה המידרדרת והמשבר החברתי. דווקא בשל המומנטום הצבאי והחזרת יכולת ההרתעה, הגיע הזמן למנף הישגים אלו במהלך מדיני. קל יחסית להסביר כי "הפסקת אש" אינה הפתרון. הפתרון הוא יצירת מצב שבו העולם מבין ומקבל כי מדינת ישראל לא יכולה לסבול קיומן של "מפלצות" נוסח חמאס וחיזבאללה בצמוד לגבולן. יצירת הישג זה לא יכולה להתבסס רק על יכולתנו לחסל את אחרון המחבלים. היא מחייבת קיומם של הסדרים, שישראל יכולה להתעקש על תוכנם. ראש הממשלה נתניהו החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת בנאום באו"ם, אבל עדיין לא מאוחר מדי. עדיף שלא להשתמש שוב ושוב באיומים, אלא לדעת לדבר בשפה "רכה" ולהסביר לאזרחי לבנון, לתושבי עזה ולמדינות העולם כי נשמח לסיים את המלחמות, לסגת משטחי עזה ולבנון תמורת יצירת מציאות שתהיה טובה יותר לכולם. אכן, לא בטוח שסינוואר וחיזבאללה יסכימו להיכנס להליכים אלה, אך מדוע שלא נאמר את אשר בכל דרך נכון כי ייאמר?

נאום ראש ממשלת ישראל נתניהו באו
הזדמנות שפוספסה כדי להצהיר על נקודת יציאה מדינית, נתניהו באו"ם|צילום: reuters

זה שנה אנחנו רואים את אותו דפוס פעולה ישראלי - הפעלת כוח צבאי בלבד, תוך אימוץ של הסיסמה השגויה כי "רק לחץ צבאי יביא את....". לא רק שוויתרנו על הליכים מדיניים, אלא ממש בלמנו אותם. כשנשאל נתניהו לפני כשנה, בשבוע הראשון של המלחמה, בדבר "היום שאחרי" בעזה - הוא סירב לדבר על כך במקום לומר את הדבר היחיד הנכון, והוא זה: "ביום שאחרי לא יהיה שלטון חמאס וגם לא ממשל צבאי ישראלי. ישראל מוכנה להיכנס כאן ועכשיו לדיאלוג עם מדינות ערב ועם מדינות המערב על 'היום שאחרי', ונתמוך בכל הצעה שתוכל להבטיח שעזה תהיה מפורזת ביום שאחרי". ישראל גם ויתרה על הלחץ הכלכלי, שהוא יעיל בהרבה מהלחץ הצבאי. בכך, למעשה, אנחנו מנציחים את שלטון חמאס.

יש לנו הזדמנות היום לפעול אחרת, וחבל שנמשיך להאמין כי רק לחץ צבאי בעזה, כמו בלבנון, יביא את הישועה.

>>> אלוף במיל' גיורא איילנד הוא ראש המל"ל לשעבר, ראש אגף מבצעים לשעבר