המצב
בתום תשעה חודשי מלחמה נקלענו למצב קריטי, ואנו יכולים וחייבים לצאת ממנו מנצחים. דרושים לכך אומץ ופיכחון, נכונות לזהות טעויות ולתקן אותן, התמודדות אמיתית עם מציאות קשה ולא הסתתרות מאחורי סיסמאות חלולות.
מאחורינו שני כישלונות כואבים: האחד באירועי 7 באוקטובר, והשני - בתשעת החודשים מאז, חרף האומץ וההקרבה של מפקדים ולוחמים, ומכות קשות שספג חמאס, המערכה התנהלה כדשדוש אסטרטגי, בעיקר על רקע הסירוב להכין את "היום שאחרי". גלישה לעימות אזורי כולל, כשבראשנו המנהיגות האסטרטגית הכושלת של שני הפרקים הקודמים, מסכנת את ביטחון ישראל ועתידה. לקראת הפרק הבא במאבק, חייבים להחליף את הממשלה ואת העומד בראש הפירמידה, ולבנות הכול אחרת. רק כך ננצח.
העסקה
המשא ומתן על החזרת החטופים חייב לצאת לדרך מיד, רק הפעם במנדט מלא לצוות להביא את העסקה הטובה ביותר שניתן להשיג. הממשלה תכריע אם לקבלה. אסור לחזור למצב שההנחיות כובלות את ידי הצוות, והודעות מפוברקות מ"מקור ביטחוני" מנסות להכשיל את המשא ומתן עוד לפני שהחל. חמאס הוא ארגון רצחני ובראשו עומד פסיכופת, אבל לא טיפש. זה יהיה משא ומתן קשה וכואב, ואין וודאות הצלחה.
חמאס ספג מכות כואבות, אך חיסול כל היכולות הצבאיות שלו ייקח עוד חודשים ארוכים, אולי שנים כפי שהעיר בני גנץ. עד אז החטופים יחזרו בארונות או יהפכו ל"רון ארדים". המדינה הפקירה אותם בשבעה באוקטובר ולכן זו חובה עליונה להחזירם. זעקותיהן של עינב צנגאוקר, של ראומה קדם, של מירב לשם-גונן ושל כל משפחות החטופים והנרצחים, יורדות חדרי בטן. ראשי צה"ל ומערכת הביטחון אומרים לקבינט במפורש, שצה"ל יידע להתמודד עם מחירי העסקה, כולל הפסקת הלחימה. הציבור הרחב מאמין להם וחושד מזה זמן, שראש הממשלה מתקפל בפני הקיצוניים וחותר להמשך המלחמה כמכשיר להארכת שלטונו. אסור להכשיל את העסקה בתחבולות ריקות.
אם ייווצר כורח לחדש את הלחימה בחמאס בעוד חצי שנה או שנה, חרף ההתחייבות להפסיק שהביאה לשחרור החטופים, תימצא הדרך לעשות זאת. עצם המחשבה שיוקרבו חיי עשרות חטופים, שעודם בחיים, עקב הצורך להגן על הרקורד (שלא קיים ממילא) של נתניהו בעמידה בהתחייבויות, היא הזויה. הטענה שהפסקת הלחימה היא תבוסה – מופרכת. זוהי עצירה מחויבת המציאות, על רקע הניהול מדיני-אסטרטגי הכושל עד כה. מי שאחראי לכך שחמאס עדיין שולט חלקית בעזה וחיסול יכולותיו הצבאיות ייקח עוד שנים, הוא מי שאחראי לשיתוק האסטרטגי שמנע דיון ב"יום שאחרי" מיד בהתחלה. זהו דיון שהיה מביא עוד לפני חודשים ארוכים לכניסת כוח בין-ערבי בגיבוי ארצות הברית, שייטול את הסדר והביטחון האזרחי מידינו ויביא בהדרגה גורמים פלסטינים, שאינם חמאס, לכונן שלטון פלסטיני בעזה.
ונזכור, מי שאיננו מסוגל לקבל החלטות אסטרטגיות, לא יסיים את המלחמה לעולם - ויוביל בשלב הבא ל"כישלון מוחלט". בלי להפחית מאחריותו הכבדה של חמאס, אומר לסיכום: הכישרון לסכל הזדמנויות שגילו מתנגדי שחרור החטופים, מבהיר לי ששום דבר פחות מיציאת מיליון איש לרחובות, בימים הקרובים ממש, בדרישה חד-משמעית להביא את כולם הביתה, לא יביא למיצוי הסיכוי להחזרתם. במערכת הביטחון מייחלים לדעתי לצונאמי ציבורי כזה. וזהו כבר מבחננו שלנו, לא של הממשלה.
אז מה צריך לעשות כעת
כרגע, יש לעשות הכול להגעה לעסקת חטופים. העסקה תפסיק את האש בדרום ותאפשר בהסתברות גבוהה הפסקת האש גם בצפון בהסדר מדיני (ייתכן שרק זמני) בגיבוי אמריקני-צרפתי (הוכשטיין). הפסקת האש תאפשר החזרת העקורים לבתיהם בצפון ובדרום. צה"ל יוכל לחדש מלאים, חימושים וחלקי חילוף, וכן לרענן אימונים ולאפשר פסק זמן למילואים. כל מי שחושב שאפשר להמשיך למוטט יריבים בזה אחר זה ללא פעולות אלה, חי בפנטזיה ועלול להתרסק (ואנחנו עימו) במפגש עם המציאות.
יש צורך דחוף בתיקון קרע עמוק באמון ובאינטימיות של היחסים עם ארצות הברית. בתוך כך, להשתלב כחלק מ"ציר המתונות" שהציע ביידן, בהובלת ארצות הברית. ייתכן גם שניתן עדיין לצרף אליו את סעודיה כחלק מתהליך נורמליזציה. זהו ציר שיש לכונן אל מול "ציר הסוררות" בהובלת רוסיה (איראן, סוריה, חיזבאללה, חמאס ודומיהם). במסגרת זו יש לתאם עם ארצות הברית, מצרים, ירדן והאמירויות, את כניסת הכוח הבין-ערבי לרצועה ואת המשך הפעולה לכינון שלטון אזרחי שאינו חמאס.
יש להבין כי האיום העיקרי על סינוואר ומה שימנע ממנו ניצחון, איננו המשך הלחץ הצבאי הישראלי, אלא הכנסת כוח שיבוא לשם במקום סינוואר. גורמי מערכת הביטחון תומכים כולם בכיווני הפעולה הללו, והעובדה שהם דורשים זאת, למרות שזה מקרב את העת בה יידרשו לממש את אחריותם, וחלק מהם להתפטר, הוא אות כבוד לעמוד השדרה ולאינטגריטי שלהם. לא זה המצב בראש הפירמידה המדינית. זו גם העת להתניע את ועדת החקירה הממלכתית ולהאיץ את התחקור ויישום הלקחים מהמלחמה הארוכה, והבלתי מוצלחת בתולדותינו.
על העימות הגדול, "איחוד הזירות"
ישראל עלולה לעמוד בשנים הקרובות בפני אוסף אתגרי לחימה קשים בחזיתות שונות, חלקם במקביל. לא מן הנמנע שגם אם חיזבאללה איננו מעוניין, ממש כמונו, בעימות כולל, אנו עלולים להידרדר אליו כתוצאה משרשרת קצרה של הסלמות.
קורא עיתונים בישראל עשוי להתרשם שאוטוטו, ישראל מתרגזת ומחסלת בזה אחר זה את כל אויביה. ישראל היא עדיין המדינה החזקה באזור, אך איננה כל-יכולה. כניסה לעימות כולל יזום בלבנון בתנאים הנוכחיים, למשל, הוא צעד בלתי נבון בעליל. גרוע ממנו רק הרעיון לתת לחיזבאללה איזה מכה מרשימה ולעצור. כאילו השאלה מתי ואיך עוצרים היא באמת רק בידינו.
מסקנתי היא שאפשרות העימות האזורי הכולל הופכת את ההשתלבות ב"ציר המתונות" שהציע ביידן, לחשובה ודחופה אף יותר. מי שמבקש להבין את פוטנציאל העוצמה של "ציר" כזה, שיתבונן בתגובה היעילה למתקפת הטילים מאיראן. גם מול ניסיון איראני ל"איחוד זירות", עדיף לישראל להשיג פסק זמן להיערכות שתיארתי. ברית אזורית בהובלת ארצות הברית היא אמצעי ההרתעה היעיל ביותר נגד התוכניות והשאיפות האיראניות, ונותנת מענה לחששות השכנים הערבים, לא רק לחששות ישראל. היא גם חזקה יותר מ"ציר הסוררות", אפילו בגיבוי רוסי. זהו האופק האסטרטגי הנכון לישראל כיום.
סיכום
אין לי ספק ש"ברית אזורית" כזאת הייתה מתקבלת כהישג מדיני יוצא דופן, אילו הוצעה לפני שנתיים לממשלה בראשות בנט או לפיד. הניסיון ההיסטורי מוכיח ששום מלחמה איננה באמת בלתי נמנעת. גם את העימות עם "איחוד הזירות" יש מצד אחד להכין היטב, באמצעות היערכות פנימית, ובשילוב עם הברית בהובלת ארצות הברית. מצד שני, יש לפעול למניעתו דרך הרתעת איראן ושלוחיה, על רקע עוצמתה הכוללת של אותה ברית עצמה. זאת לצד צעדים ויוזמות כלכליות ומדיניות, שיתנו לברית אופק פעולה, דבק וחזון פוזיטיבי.
אולם, הכיוון הזה מבשר את פירוק ממשלת נתניהו. בהיעדר אופציה עדיפה מבחינתו ימשיך נתניהו להתעמר בצמרת צה"ל, בשב"כ וביועצת המשפטית, לקדם את ההפיכה המשטרית, לדשדש צבאית, לדקלם "ניצחון מוחלט", ולטרפד כל מהלך שפירושו הפסקת הלחימה. עצם המשך כהונתו כראש הממשלה, הוא הסיכון העיקרי כיום לביטחון ישראל ועתידה.
ושוב, מסקנתי היא כי שום דבר פחות ממרי אזרחי בלתי אלים, השבתת המדינה ושביתת שבת מול הכנסת, ביוזמת ראשי האופוזיציה ובהשתתפות ראשי המשק, ההייטק, האקדמיה, הרשויות המקומיות, מערכת החינוך ותנועות הנוער, לא ישיג את הרחקתו מההגה. גם זה בידינו. הזמן לקום מהכורסאות ולהיאבק, הוא היום. לא נסלח לעצמנו ולא יסלחו לנו הלוחמים והמפקדים, ילדינו ונכדינו, אם במבחן הזה – ניכשל. אז קומו ונעשה מעשה.
>>> אהוד ברק הוא ראש הממשלה העשירי של מדינת ישראל, כיהן גם כשר הביטחון, כשר החוץ וכרמטכ"ל ה־14 של צה"ל