ההופעה של ראש ממשלה, עומד בגפו עם פנים מכורכמות מתאמץ להפליא בחשיבות הדברים המאולצים, המוגזמים והמנופחים על ציר הדמים פילדלפי היה המחזה המביך ביותר שראיתי מראש ממשלה בישראל.
אנשים שאין להם מושג תהו השבוע כיצד נושא שעד היום לא שמעו עליו, הפך ראשית הצירים של ביטחון ישראל, וחשיבותו המפתיעה שקולה לאיום קיומי המצדיק ויתור על חיי החטופים, מדוע בהופעה ציבורית כל כך גורלית המאיימת על קיומינו נעדרו לצד ראש הממשלה ראשי מערכת הביטחון, שר הביטחון, ראש המל"ל, הרמטכ"ל וראש השב"כ. היה מצופה שיעמדו לצד ראש הממשלה לגבות את חשיבות דבריו בנתונים ומפות מקצועיות ולא באיורים שמזכירים תרגיל בקורס מ"כים.
מופע היחיד היה מתוכנן היטב, לבד מהעניין שאף אחד לא היה מוכן להיות חלק מההצגה הזאת, היה חשוב לנתניהו להפוך שוב למר ביטחון לאומי שמבין ורואה יותר טוב מכולם את האיום הקיומי המחודש שנפתח עתה מפילדלפי.
האמת, שנתניהו יודע יותר טוב מכל אחד אחר שחשיבותו של ציר פילדלפי היא טקטית במקרה הטוב. את דבריו סתרו ראש המוסד והשר דרמר, כל אחד בנפרד, כשאמרו שניתן בשלב השני לסגת מפילדלפי, ושששת השבועות המדוברים בוודאי חסרי חשיבות לחלוטין, אבל הגימיק של פילדלפי משרת מטרות אחרות מצוין.
התזה של הסגירה ההיקפית על עזה לא באמת עובד, אפילו לא ביו"ש, שם למרות שישראל מקיפה את השומרון 360 מעלות מכל הכיוונים, הנשק מאיראן זורם חופשי ומציף את השטח. המלחמה שמתנהלת שם בימים אלה היא החמורה ביותר זה עשרות שנים.
נתניהו יודע שציר פילדלפי עצמו חסר יכולת לעצור את ההברחות מתחתיו, אבל הוא סיפור כיסוי שאפשר להפוך אותו למספיק גדול בעבור שני דברים שקשה לציבור לעכל, הראשון הוא איום קיומי מצדיק את ההחלטה להפקרת החטופים. השני, שהוא הסיפור הגדול באמת, בישול התנאים להישארות ושליטה ברצועת עזה כשטח כבוש, במטרה לבנות מחדש את גוש קטיף.
איננו מודעים לכך שנתניהו הולך עם סמוטריץ' על מימוש חזונו לתיקון העוול ההיסטורי של ההתנתקות. המהלך מבטיח לנתניהו שני דברים משמעותיים: האחד, רשת ביטחון ארוכת טווח לממשלתו, יחד עם התקווה שטראמפ ינצח בבחירות בארה"ב ויאפשר לו להמשיך ולהחזיק בעזה ולהחזיר את ההתנחלויות, מה שיבטיח לנתניהו את תמיכת סמוטריץ' ובן גביר להרבה מאוד זמן; והשני, יכולת להגשים את החלום המנהיגותי ההיסטורי, במקום להיזכר כאחראי לכישלון, הוא זה שמוביל לכינון ארץ ישראל בגבולות ההבטחה, ומתקן את הכישלון ההיסטורי של ההתנתקות, לכך התייחס גם בדבריו.
היות שקשה להסביר לדעת הקהל בארץ את התפנית הפוליטית החדה למטרות המלחמה, כמו גם לדעת הקהל העולמית ולממשל ביידן, בונה ראש הממשלה את התוכנית על בסיס יעדי ביניים וקביעת עובדות בדרך, כמו פילדלפי או ציר נצרים תוך הפרזה בחשיבותם. הניתוק והציניות של נתניהו מאפשרים לו פוליטיזציה.
התוכנית הגדולה לכיבוש והחזקת השליטה בעזה, כרוכה בהכרח בהמשך המלחמה, ואסור שחלילה תיעצר, זה עלול להפיל את הממשלה, ולכן אסור שיהיו לצה"ל מחסומים בדרך כמו הגדרת יעדים ברורים וברי השגה. כדי שתימשך, המלחמה צריכה יעדים אין-סופיים, אפילו "הניצחון המוחלט" כבר לא טוב, כי צה"ל טוען שכבר פירק את החמאס מבחינה צבאית. לכן מושג הניצחון מתאדה לו, ובמקומו נכנס מושג חדש - מניעת ההתחמשות מחדש של החמאס. זה יעד מצוין לאין-סוף שנים, כל רעיון שחלילה שיכול לפתור את בעיית ההברחות כמו קיר טכנולוגי בצד המצרי הוא לא אופציה. הפתרון יכול להוביל להוצאת צה"ל מחוץ לרצועה, ולכן אין כמו פילדלפי. הציר הזה לעולם לא ימנע את ההברחות מתחתיו, ותמיד יצדיק את הצורך הביטחוני להמשיך להיאחז בו בכדי למנוע בהמשך. זה כמובן מצדיק את ההישארות בעזה.
זאת גם הסיבה מדוע נתניהו אפילו לא הסכים לדון באף תוכנית של "היום שאחרי", כי כל תוכנית כזאת הייתה מוציאה את ישראל החוצה והייתה משבשת את תוכנית ההישארות. שר הביטחון ניסה אין-ספור פעמים להניח על השולחן תוכנית כזאת, אבל היה ברור שנתניהו לא נתן לתוכנית כזאת אפילו להיכנס לחדר כדי שבמקרה לא תעלה על השולחן. לפני ביקורו בארה"ב, נשלח השר דרמר למפרציות למלמל כמה דברים על היום שאחרי, בעיקר לשמש מוזיקת רקע לנאום נתניהו בקונגרס. מאחר שזה באנגלית הוא לא נתקל בקשיים על המשפט הזה מול שותפי הקואליציה, למרות שלא הייתה לו שום כוונה לקדם שום דבר באמת.
החזרת גוש קטיף ותחילת יצירת ארץ ישראל השלמה מהווה לנתניהו סוג של תיקון מנהיגותי, גם מקטין את גודל האסון של 7 באוקטובר, וגם שם מטרה יותר עליונה, על הנס הגדול הזה דיברה סטרוק - ומה זה אלף חמש מאות נרצחים מול חזרת ההתיישבות. הכול מסתדר בתוכנית הגדולה.
האמירה "למנוע איום קיומי מצד איראן" מאוד חזקה ציבורית, על אף שהדרך הנכונה לכך להגיע כעת להסכם בעזה, לחבור לארה"ב וללכת לקמפיין משותף שימנע את ההתגרענות באיראן עצמה, אך זה לא משרת את המטרה הפוליטית כאן. בהתאם, נתניהו החליט להביא את האיום הקיומי קרוב יותר הביתה, זה יותר פשוט ופחות מחייב. הוא הפך את שיקום החמאס בעזה לאיום קיומי ואת פילדלפי לשער להתממשותו, עדיף איום קיומי "פייק" קרוב על איראני אמיתי רחוק. מכונת הרעל כבר תסביר לבייס למה זה נכון.
היעד החיוני שביקש שר הביטחון להכניס למטרות המלחמה של החזרת תושבי הצפון לביתם, עלול אף הוא להביא חלילה לסגירה של עזה ולהסיט את המלחמה צפונה, לא טוב לתוכנית הגדולה. המחיר של מאה אלף אנשים מחוץ לביתם ונטישת הגליל היא תשלום שולי להשגת היעד העליון - כיבוש רצועת עזה והקמת גוש קטיף. גם החזרת יישובי העוטף אינה חלק ממעייני הממשלה, בראייתם זה בכלל קו שני בלתי הכרחי אחרי גוש קטיף.
"על ראש הגנב בוער הכובע". עובדה שראש הממשלה טורח להגיד לא מעט פעמים כי אין לו כוונה לחזור להתיישב בעזה מצביעה בדיוק על כוונתו האמיתית לחזור לשם, ההסבר כמובן הוא האיום הקיומי, וגם שלא הייתה לו ברירה בעקבות הלחצים עליו.
בינתיים, צה"ל ממנה תת-אלוף שישמש כראש מנהל עזה, מתארגנים על תקציב הומניטרי של כארבעים מיליארד שקל, כי ביבי לא רוצה להסתבך עם האג ודואגים לסכל כל תוכנית שתסיט מכיבוש ארוך טווח של עזה, בכל מחיר.
לסיכום, לראש הממשלה יש תוכנית לכיבוש, החזקה ואף סיפוח של עזה. המלחמה שם, על אף שהסתיימה בפועל מזמן, אסור בראייתו שתיעצר, לא חשוב איזה הישגים הושגו, לא חשוב גזר דין המוות לחטופים, לא חשוב מחיר הפקרת תושבי הצפון. גם הסיכון בהסלמה מלאה ביו"ש ונפילת הרשות הפלסטינית מתאים לתוכנית הגדולה שתסביר מדוע נדרש כיבוש מחדש של יהודה ושומרון, הכול למען השרידות שלו ובניית המנהיגות החדשה של בונה ארץ ישראל השלמה.
הסיכוי שנראה עיסקת חטופים, בצער רב, הינו קלוש למדי.
כל עוד נתניהו מכהן שום דבר טוב לא יקרה לישראל.