הידיעה על יציאת כוחות אוגדה 98 ממרחב ח'אן יונס לא הייתה אלא חותמת רשמית על מה שהיה מובן לכול עוד קודם לכן: זה יותר מחודש שצה"ל כבר אינו מנהל ברצועה מהלך ל"הכרעה", "מיטוט" או כל מילה חסרת משמעות צבאית אחרת. הצבא נואש מן הדרג הפוליטי פעמיים: ראשית, מכך שראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו מסרבים ליצור מעטפת מדינית, שבלעדיה הפעולה הצבאית היא חסרת משמעות אמיתית; ושנית, בכך שמטעמים פוליטיים סירב הדרג המדיני להורות על מעבר למה שכונה "שלב ג'" – היערכות בקווי הגנה, ויציאה מתוכם לפעולות מוכוונות מודיעין לפגיעה בהתארגנות מחודשת של חמאס.
הצמרת הצבאית הבינה שהישארות בהיערכות של סוף פברואר תביא לכישלון כפול: מחד, הזמן יעבור בלי הישג מוחשי, וזאת לאחר שהתקווה (המפוקפקת ממילא) לחסל או לתפוס את יחיא סינוואר ומוחמד דף לא צלחה; ומאידך, אירועים נקודתיים קשים כמו נפילתם של ארבעת לוחמי חטיבת הקומנדו שלשום, יחזקו בתודעה הציבורית את תחושת הדשדוש. צה"ל כבר חווה את כל אלה בשנות לבנון, שם צמחה ועוצבה הצמרת הצבאית הנוכחית. לכך נוספה השחיקה המתמשכת של חיילי המילואים והסדירים, הנמצאים בלחימה מאז 7 באוקטובר.
לפיכך, עבר הצבא בפועל כבר לפני חודש לשלב ג' ברוב הרצועה: מראשית מרץ נותרו בה כוחות שלדיים למדי, שפעולתם המצומצמת שווקה לשופרות בתקשורת כשיטה חדשה ומתוחכמת של לחימה. במקביל, נאסף מודיעין ונערכו הכנות למבצע בבי"ח שיפא, שהראה שאכן אפשר להגיע לתוצאות מרשימות בפגיעה במחבלים בלי צורך להיות נוכחים בשטח בכוחות גדולים ופגיעים.
אלא שבעוד הצבא מתגאה במספרי המחבלים שנהרגו או נתפסו במבצע, שאלו הציבור בישראל וההנהגות באזור ובעולם את עצמם איך זה שבשטח שבו כבשנו והרסנו וחיסלנו, נוצרה כמעט מיד התארגנות חוזרת של חמאס, שהוא גם היום הגורם החזק ביותר אל מול אזרחי צפון הרצועה. במקביל, התעצם הלחץ הבין-לאומי למניעת פעולה בכוחות גדולים ברפיח, ולמעשה לסיום המלחמה בתצורתה הנוכחית. יציאת האוגדה האחרונה אתמול, המשאירה בתוך הרצועה רק כוח חטיבתי בציר המפריד בין צפון עזה לדרומה, היא הודאה רשמית ששלב ג' כבר כאן, באיחור של חודשים שנזקו רב.
למרבה הצער, היא גם הודאה בפועל בשקריות הטענה, לפיה רק לחץ צבאי מוגבר יביא את חמאס לעסקת חטופים, טענה שגם בכירי צה"ל חזרו והשמיעו אותה, כולל הרמטכ"ל עצמו לפני כמה ימים ("עוד גדוד שמפרקים, עוד מפקד הרוג, עוד תשתית מושמדת, זו הדרך להביא ללחץ בסופו של דבר לשחרר את החטופים"). בפועל, כרגע לא מופעל לחץ צבאי כלשהו, הסיוע ההומניטרי גדל בלחץ אמריקני, תושבים בעזה יוכלו לנוע צפונה (דוברים צבאיים כבר משווקים זאת כטכניקה מתוחכמת, שתוציא את המוני הפליטים מרפיח), ובהעדר ישות אחרת שתנהל את חיי התושבים, יעשה זאת חמאס במסווה כזה או אחר. והחטופים? הם ישובו, אם בכלל, רק במסגרת עסקה שבסופה תסתיים הלחימה הנוכחית. אלא שגם אם זה יקרה, לא נדע לעולם כמה חיים אבדו בזמן שחלף בקיפאון מדיני ופעולות צבאיות שמשמעותן קטנה.
לזמן שבוזבז היה עוד אפקט, מסוכן במיוחד: הוא מִסמס עוד יותר את הלגיטימציה לפעולתה של ישראל, הגביר את הלחץ הבין-לאומי לבודד אותנו מדינית ואף צבאית, והרחיק את החזון של יצירת קואליציה אזורית שתהיה משקל נגד אמיתי לציר האיראני. הסיכוי למימושו של חזון זה עדיין לא אבד; אבל מכיוון שנתניהו (שמבחינתו, הנכס האמיתי הוא הזמן החולף) וממשלתו אינם מראים כרגע שום נכונות לצעדים המתבקשים כדי שיקרה, ומכיוון שפעולתה של ישראל גם במישור האזורי ממשיכה להיות טקטית ומכוונת בעיקר לצורכי פנים (חיסולו, החסר כל משמעות מעשית, של בכיר משמרות המהפכה חסן מהדווי בדמשק), הולכת וגוברת הסכנה שישראל תעמוד לבדה מול "ציר ההתנגדות". אזרחי ישראל, שמיהרו לסופרמרקטים להצטייד במים וקופסאות שימורים בשבוע שעבר, הביעו בכך את חוסר אמונם בשיקוליה של ההנהגה וביכולתו של צה"ל להגן עליהם.
כאמור, עדיין יש סיכוי לנצח במלחמה הגדולה, אבל הוא תלוי במהלך מדיני מרחיק לכת: גיבושה של קואליציה של ישראל עם המדינות שואפות היציבות באזור, בתמיכה אמריקנית. זו תהיה הדרך לעצב אלטרנטיבה של ממש לחמאס בעזה, שתבטיח שהאיום הביטחוני משם לא ישוב ויצמח, ולהחזיר לבתיהם את תושבי הצפון, כי רק מהלך אזורי שכזה הוא ערובה להרתעה אמיתית של איראן וחיזבאללה. ספק גדול אם נתניהו, שהמשיך אתמול לפזר דברי רהב על "הניצחון המוחלט" ולהגג על פירוק גדודי חמאס ברפיח, מסוגל לכך. למרבה הצער, לא קמה לו עדיין אלטרנטיבה של ממש במערכת הפוליטית.
עפר שלח הוא חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי