מנהיגי איראן נמצאים כעת מול דילמה לא פשוטה, בעקבות חיסולם של גנרל מוחמד-רזא זאהדי ואנשי מטהו ב"קונסוליה" בדמשק: מצד אחד, יש עליהם לחץ כבד מצד אנשי הזרם הקשוח במשטר להגיב בעוצמה נגד ישראל, ומצד שני, אין המנהיג העליון עלי ח'אמנאי מעוניין לנטוש את מה שקרוי בפיו "סבלנות אסטרטגית". נראה שהדברים יתבהרו מעט באירועי "יום ירושלים", שבו יופיעו לראשונה גם ח'אמנאי, גם נסראללה וגם מפקדי המיליציות בתימן, בעיראק ובזירה הפלסטינית.
בטהראן נשמעות קריאות לתקוף בטילים את הקונסוליה הישראלית בבאקו, בירת אזרבייג'אן, או מטרה ישראלית דומה, והדבר כבר זוכה לתגובות נרגזות מצד אישים מרכזיים באזרבייג'אן והתקשורת המקומית. לעומת זאת, מי שהיה ראש המועצה האיראנית לביטחון לאומי האדמירל עלי שמח'אני ואחרים ממהרים לטעון שארצות הברית הייתה שותפה לתכנון התקיפה בדמשק ולתזמון שלה. הצהרות כאלה נועדו לאותת שאנשי האגף המתון יותר ברפובליקה האיסלאמית מנסים להזהיר מצעדים נחפזים, שהרי הוכח לא אחת במהלך המלחמה הנוכחית שאין לאיראן עניין להסתבך בעימות עם ארה"ב.
השיטה האיראנית אומנם מתוחכמת אבל פשוטה למדי: לנהל מלחמה נגד ישראל באמצעות שלוחים ערביים למיניהם וגם לפגוע לסירוגין בבסיסים אמריקניים בעיראק ובסוריה בשאיפה להאיץ את יציאתם מהמזרח התיכון. לכל אורך השנים האחרונות, מקפידים האיראנים להשקיע בהעברות ציוד צבאי מכל הסוגים לבעלי בריתם בעולם הערבי, אך לא לערב בסכסוך במישרין כוחות איראניים. לכן, הם הקטינו מעט את מספר ה"יועצים הצבאיים" שלהם בסוריה ועברו לסדר היום גם אחרי חיסולם של גנרלים חשובים של כוח קודס במשמרות המהפכה, שחוסלו בידי ישראל עוד לפני הפגיעה בזאהדי, כמו למשל הגנרלים מוסוואי, שאטרי וחאג' רסול. כשנדמה היה להם שהמיליציות השיעיות באיראן מעצימות את שיגור הטילים והכטב"מים אל בסיסים אמריקניים, מיהרו האיראנים לצוות על הבלגה. את הגישה הזו סיכם עכשיו אחד מראשי המשטר, שהסביר: "אנחנו מספקים נשק לחמאס, אבל לא קובעים מה ייעשה בנשק הזה". בשבועות האחרונים במיוחד דאגה הרפובליקה האיסלאמית - וכמוה, נסראללה - להדגיש שהשותפות ביניהם לבין המיליציות הערביות למיניהן משאירה להם מרחב עולה אוטונומי, ואין טהראן, כביכול, נותנת את הפקודות.
האם ימצאו האיראנים דרך להגיב על החיסול האחרון בדמשק ולא להסתכן בפרידה מ"הסבלנות האסטרטגית"? זו השאלה הפתוחה עכשיו. בעבר הם בחרו לפעול בזירות מרוחקות ואף זאת, לעיתים קרובות, באמצעות עושי דברם ולא כמבצעים ישירים של שירותי המודיעין האיראניים. אפשר שגם הפעם יחליטו ללכת בנתיב הזה.
החיסול האחרון בדמשק היה המכה האנושה ביותר שספג כוח אל-קודס מעודו, מאז הרגו אנשי הטאליבאן ב-1998 עשרה מפקדים של כוח זה בקונסוליה האיראנית בעיר מזאר א-שריף שבצפון אפגניסטן. חיסולו של גנרל קאסם סולימאני בידי האמריקנים ב-2020 היה אירוע בפני עצמו שלא זכה לתגובה תקיפה מצד איראן.
ישראל צריכה לחשב יפה את צעדיה, שנועדו להבהיר לאיראנים שאין להם חסינות, כשאנשיהם פועלים סמוך לגבול ישראל. לאמור, לא רק משלוחי נשק יותקפו אלא גם מפקדים וחיילים איראנים שיהיו בשטח. ספק אם גם פעולות כאלה ימנעו מאיראן לדבוק בחתירתה לכתר את ישראל בטבעת טילים - ויש סימנים חזקים שטהראן מגבירה את המאמץ לערער את יציבות המשטר בירדן כדי לפתח חזית נוספת בגבול הארוך ביותר שלנו. באמצעות הברחות סיטוניות מסוריה, הם מקימים בהדרגה תאי מחתרת חמושים בירדן, מסיתים ליציאת המונים לחוצות ועכשיו אף מאיימים באמצעות שלוחיהם במיליציות השיעיות של עיראק להזרים גם משם נשק, למה שהם החלו לכנות "כוחות ההתנגדות האיסלאמית בירדן".