ישנן שלוש משמעויות שפחות זוכות לתשומת לב בנוגע להחלטת התובע של בית הדין הפלילי בהאג לדרוש את ההעמדה לדין של ראש הממשלה ושר הביטחון.
הדבר הראשון נוגע לקביעת התובע כי "פלסטין, לרבות שטח עזה, היא מדינה". ללא קביעה זו אין בסיס חוקי לדרישותיו. ואם פלסטין היא מדינה, אז מי היא ההנהגה שלה? התובע קובע - יחיא סינוואר וחבריו. ובכן, חלקית אני מסכים איתו. אין מדינה כזו פלסטין, אך עזה בהחלט הפכה עוד ב-2007 להיות דה-פקטו מדינה עצמאית. לכן, וכך במשתמע לפי מר ח'אן, מה שקרה ב-7 באוקטובר הוא שמדינת עזה פתחה במלחמה נגד מדינת ישראל.
הדבר השני הוא ההאשמה ב"הרעבה". כדאי לתת את הדעת לארבעה דברים:
- ראשית, צריך לזכור כיצד קרתה עסקת החטופים המוצלחת. ובכן, עד העסקה נכנסו לעזה כל יום שתי משאיות אספקה. חמאס הסכים לעסקת החטופים לא כי רצה לשחרר 300 אסירים זוטרים, ולא בגלל שום לחץ צבאי. דיקטטורים כמו סינוואר אינם מתרגשים מלחץ צבאי ומהרוגים, אך הם מאוד חוששים מהמון זועם ורעב. ראו מה קרה מאז המהפכה הצרפתית ועד האביב הערבי. סינוואר הסכים לעסקה היות שהיא כללה גם את הסעיף החשוב ביותר - הכנסת 200 משאיות אספקה ביום. אם ישראל הייתה עושה את המתבקש, ומתנה את המשך האספקה תמורת המשך שחרור חטופים, כבר יכולנו להיות במקום אחר.
- שנית, "הרעבה" היא אסורה על פי דיני המלחמה בתור מטרה או אמצעי להשיג יתרונות צבאיים, אך ביחסים בין מדינות (ועזה, לפי התובע, היא מדינה) זה יותר מלגיטימי לדרוש "הומניטרי תמורת הומניטרי" - מזון תמורת שחרור חטופים.
- שלישית, בפועל לא הייתה כל הרעבה, ונדמה לי שאין מקרה אחד מדווח שבו אנשים בעזה מתו ברעב.
- רביעית, כמות המזון (וכן מים, תרופות, דלק וגז לבישול) הנכנסים לעזה הם הרבה מעבר לסף הרעב, אלא שחמאס מתעקש על שלושה דברים: לשמור רזרבות גדולות וכך ליצור מחסור מלאכותי, למכור את האוכל במחירים מופרזים ולהפחיד את כל העולם בנוגע לרעב. היות שארגונים בין-לאומיים בעזה משתפים פעולה עם חמאס, מכאן נוצר הדימוי של הרעבה.
הדבר השלישי והחשוב מכל נוגע להאשמות כאילו ישראל ביצעה רצח (!) מכוון של אזרחים. במילים אחרות, לפי התובע, היו מקרים שבהם כוח צה"ל ידע בוודאות כי במקום מסוים נמצאים רק אזרחים תמימים והחליט לירות בכדי להרוג אותם. יותר מכך, לטענתו, הדבר קרה לכאורה כחלק ממדיניות ברורה של הממשלה.
אין זה מספיק לשלול טענה זו, אלא יש צורך להאיר תחום מאוד חשוך - התחום הצבאי. כל הדיונים, גם בישראל וגם בעולם, בנוגע להאשמות נגדנו נעשות בשתי דיסציפלינות מקצועיות - זו המשפטית וזו הפוליטית, אך מה שחסר זו הזווית הצבאית-מקצועית.
הטיעונים החזקים ביותר שלנו נמצאים בתחום זה, וכדאי להדגיש חמישה היבטים: ראשית, אין, למיטב ידיעתי, שום קצין בכיר אמריקני או אנגלי שיאמר כי ישראל פועלת מתחת לסטנדרט המקובל. בכל המקרים בהם גנרלים אמריקנים נשאלו, גם בעבר וגם כיום, על מוסר הלחימה של צה"ל - הם שיבחו אותו כיוצא מן הכלל. שנית, בחינת מוסר הלחימה של צבא מתבססת על 132 פרמטרים. בוודאות ניתן לומר שלא התובע בהאג ולא איש מטעמו בדק פרמטרים אלה. שלישית, שני הפרמטרים החשובים ביותר שמסבירים את מספר ההרוגים האזרחים הם כוחו של האויב והאופן שבו הוא מתייחס לאוכלוסייתו. נניח כי ישנם שני אירועי מלחמה שבהם צבא של מדינה נלחם נגד ארגון טרור. בשני המקרים נהרגו 10,000 אזרחים. לכאורה תוצאה דומה, אלא שבמקרה הראשון מדובר בכמה מאות טרוריסטים, כאשר הנשק שלהם היה רק מקלות ואבנים, והקרבות עצמם נעשו הרחק מהאוכלוסייה. במקרה כזה, ניתן לטעון כי אין הצדקה למספר כה גבוה של הרוגים לא-מעורבים. במקרה השני, האויב מנה 40,000 לוחמים המצוידים היטב בנשק נ"ט מתקדם, במרגמות ורקטות, בטכנולוגיות איראניות חדשות, בכמויות עצומות של תחמושת. האויב ממלכד מאות בתים, הוא שוהה במנהרות מוגנות היטב שלהן אלפי יציאות ("פירים") ורובם ממוקמים בבתי מגורים, בגני ילדים ובבתי חולים. האויב פועל מתוך האוכלוסייה ומשתמש בה בכוונה כמגן אנושי. במצב השני, מספר של 10 אלף הרוגים אזרחים הוא הגיוני וסביר. ושוב עולה השאלה - מי הצוות הצבאי-מקצועי של בית הדין בהאג, שבחן את תנאי הלחימה בעזה והשווה אותם למקומות אחרים? אגב, במוסול הרגו האמריקנים ובני בריתם 11 אלף אזרחים, כאשר האתגר הצבאי שהציב מולם דאעש היה נמוך בהרבה מזה של חמאס בעזה.
רביעית, בעזה ישנם 50 אזרחים על כל לוחם חמאס וג'יהאד (שני מיליון מול 40 אלף). אם הירי הישראלי הוא חסר הבחנה כפי הנטען, היינו מצפים למותם של 50 אזרחים על כל לוחם. בפועל, היחס הוא כמעט 1:1. זוהי תוצאה שצריכה לזכות את ישראל במחמאות ולא בהאשמות, במיוחד כאשר הממוצע האמריקני בעיראק, למשל, היה 1:3.7, דהיינו 3.7 אזרחים הרוגים על כל לוחם אויב שנהרג, כאשר הנסיבות והתנאים בעיראק היו פשוטים ללא היכר בהשוואה לעזה. חמישית, ממה נהרגו אזרחים בעזה? ובכן, רבים נהרגו בשל ארבעה סוגי פעילות של חמאס. חלק נהרגו מרקטות שירה הארגון ושנפלו בעזה, חלק נהרגו מבתים שמולכדו על ידי חמאס, חלק נהרגו כתוצאה מכך שטיל ישראלי אכן פגע במדויק בבניין, אך הבית היה מלא תחמושת ולכן נהרג כל מי שהיה בקרבתו, וחלק נהרגו מאש של חמאס, בין אם מכוונת או לא. ושוב עולה השאלה - מי בדק את כל ההיבטים הללו?
ישראל מואשמת כי היא פועלת צבאית לא כפי שמצופה ממדינה דמוקרטית, אך שום גורם מקצועי לא בדק זאת ושום גורם מקצועי לא השווה את מה שצה"ל עושה למה שעשו כוחות מערביים בעיראק, אפגניסטן או סומליה. לטענה שנשמעת לאורך המלחמה (אגב גם מצד הנשיא ביידן) כאילו ישראל הורגת "יותר מדי אזרחים", אין שום בסיס מקצועי אובייקטיבי, ואת ההיבט הזה נכון להדגיש.
>>> אלוף במיל' גיורא איילנד הוא ראש המל"ל לשעבר, ראש אגף מבצעים לשעבר