בכל פרפר וכל פרח אני מחפשת סימן ממך. בכל רוח שנושבת אני מנסה להרגיש אותך. בכל שקיעה וזריחה אני מחפשת משמעות. אני מחפשת אותך, יפה שלי, בכל מקום שלי אפשר.
לפעמים כשאני מפחדת לשכוח אני שומעת ברצף הודעות קוליות שלך. אני לא שומעת על מה אתה מדבר, אני רק מקשיבה לקול העמוק שלך ולרגע אחד אני מדמיינת שאתה חי. אני נזכרת בדיקציה שלך. איך נשמעת ה'ש' שלך. איך מצלצלת הלמד. ובעיקר אני שומעת כמה אהבת אותי. דאגת לי. שאלת מתי אני חוזרת הביתה כל הזמן. אהבת אותי כל כך, עד מוות.
אין יום שעובר בו אני לא חוזרת לרגע השטני הזה שבו המחבלים נכנסו מהחלון לחדר השינה הקטן שלנו. להסתובבות שלך אלי לאחור שנצרבה לי בנשמה. המבט הזה בינינו בסוף לא עוזב אותי. לא היה בו אפילו מקום שאוכל להתווכח. אתה כבר החלטת הרבה לפני, בזמן שאני אמרתי אין-ספור פעמים "שמע ישראל" ואתה השלמת ב"אמן". לא סיפרת לי שכבר ראית את כל הסרטונים. רק אמרת לי במבט אחרון בעיניים - "סליחה מאמי".
ואחרי שרצתי משם האם פחדת? תמיד אמרת "יהיה בסדר" על הכול. לא היה בך פחד. זה מייסר אותי לדעת שפחדת בסוף. שכאב לך. שלא ידעת אם שרדנו. שלא ידעת שהיריות ששמעת לא הצליחו לפגוע בנו. ואנחנו בחיים. ורק כשעובר הזמן ושייה גדלה אני מבינה מה עשינו מאמי. פשוט היינו אימא ואבא. היא הייתה אז רק בת חודש ונראה לי שבכלל לא הבנתי עוד שאני אימא. חשבתי שהיא כמו עוד איבר שלי, כמו עוד יד. לא הבנתי שאופן הכי עמוק וקדום היינו הורים. וממש כמו האדם הקדמון אתה היית הצייד שנלחם ואני המלקטת. ליקטתי אותה בידיי כשברחתי ומאז אני לא עוזבת אותה. הלוואי והיית רואה כמה היא דומה לך. גם באופי. היא עקשנית. ויודעת מה היא רוצה. ואי אפשר להזיז אותה ממטר. ממש כמוך. ובגלל זה אני יודעת שגם אם הייתי מתחננת שתבוא איתי, אתה היית עושה את זה שוב.
כשיצאנו החוצה מהבית אותו הדשא הירוק של הקיבוץ שלנו, הפך לגיהינום על אדמות. העץ הגדול שהצל על הבית שלנו היה צומת של מוות. אם הייתי לוקחת ימינה היינו נרצחות או חטופות, אבל פשוט רצתי שמאלה. ככה פשוט. ואם הייתי רצה ימינה אולי היינו חטופות שם עד עכשיו כמו חברים שלנו, זיו וגלי, דורון, קית', ואמילי. אבל אנחנו לא, כי רצה הגורל ורצתי שמאלה.
ויחד איתך הגורל היה אכזר לעוד כל כך הרבה בני ישראל. ואיתכם מתה התמימות. נגוז החלום. האור שלנו כבה ביום אחד. וגם אם השמש שוב עולה וכך עובר לו עוד יום, אנחנו לא אותו הדבר. כמה שלא ננסה לשכוח, זה צרוב בנו כמו מספר על הבשר.
אני לא יודעת איך האופטימיות המובנית שלך הייתה מתמודדת עם כל הכאב הזה. אין בעולם הזה מקום יותר ל"יהיה בסדר" שכל כך אהבת לומר. וכמה זה אבסורד שמצאו אותך ליד העגלה של שייה. שבאמת חשבת שאיתה תוכל לחסום את כל המחבלים. כל כך מתאים לך סוף כזה לסיפור. סוף של חולמים. אל מול כל הרוע, ככה מצאו אותך, נאחז בחלום שלנו על ילדים.
אני יודעת שלא אוכל לצייר לשייה עולם מושלם. אני לא אוכל להבטיח לה שהכול יהיה טוב ולא אוכל לומר לה שהיא תמיד מוגנת והכול יהיה בסדר. כי אני באמת לא מאמינה בזה. אני גם לא אוכל להחזיר לה את אבא שלה ולנצח היא תחפש את דמותך. אבל אני כן אוכל להבטיח לה שאני אתן לה את כל הכולים, כדי שהיא תוכל להתמודד עם כל מה שהעולם הזה יביא איתו. ושאני אעשה הכול כדי שהיא תהיה ילדה שמחה. כי אני יודעת באופן עמוק שציווית לנו חיים במבט האחרון הזה שלך. וכל פעם שאני נזכרת בו, רגע אחרי שאני נשברת, אני מבטיחה לך בכל הלב שלי שאני אבחר בחיים. שאני לא אוותר. ולא אעשה הצגות. ואדע להרים את עצמי לבד גם בלעדיך. ואנסה להיות גם אתה וגם אני בתוך הגוף שלי. ולקיים את מה שבנינו יחד ב-13 שנים של אהבת עולם.
אלוהים אולי לא שמע את תפילות שמע ישראל שלי. ולא שמע שאמרת אמן, והוא הכאיב לי, ושבר את נפשי, ואני כועסת עליו כל כך. אבל עדיין, למרות כל זה, אני עדיין מאמינה בו. מאמינה שהוא כן שם לבאר תחתית. שיש לתהום הזו סוף. והאמונה מחזיקה אותי, וגורמת לי לחפש אותך בכל פרפר וכל פרח. גורמת לי להאמין שאתה יכול להסתתר איפה שנושבת הרוח. ואני מקווה שבורא עולם שומע את תפילותיי, ושומר על כל היקרים שלנו שמתו על קדושת השם, ומתקשט בהם כמו המלבושים הכי יפים שלו. אני מתפללת אליך מכאן שתשמע זעקתנו, שמור עלינו משונאינו, שמור על החיילים, רפא את הפצועים, ועשה שכל החטופים שלנו יחזרו למשפחות שלהם בשלום.
>>> היוצרת שי-לי עטרי היא אלמנתו של יהב וינר ז"ל שנרצח בכפר עזה