בהקשר לרוחות הנושבות בוושינגטון, שביטוין העדכני בנאום ביידן, תומכים בכירים רבים לשעבר במערכת הביטחון בהפסקת המלחמה, ולו זמנית, לטובת עסקה כוללת לשחרור כל החטופים ותקוות לסדר אזורי חדש. הם מוסיפים שהדבר יחייב החלטות פוליטיות אמיצות. גם את המציאות עצמה יש להציג באופן אמיץ ולפרוס במלואם את כל המרכיבים שהסדר כזה צפוי לכלול, ואת מלוא משמעויותיו.
חמאס דורש לא רק הפסקת המלחמה, אלא נסיגה ישראלית כוללת ומלאה מהרצועה ואף ערבויות בין-לאומיות לאי חידושה של המלחמה, ולשלום הנהגתו בעזה ובחו"ל. הוא לא ייסוג מדרישותיו אלה גם לא במעט, בוודאי לא כששם המשחק משתנה לעסקה ועכשיו נותר רק לדון במחירה.
בעקבות הפסקת המלחמה ונסיגה ישראלית, יחדש חמאס את שליטתו המלאה ברצועה באפס זמן. ההנחה שניתן יהיה לחדש את המלחמה לאחר מכן, כנרמז, היא מפוקפקת. אם המלחמה תסתיים וצה"ל ייסוג מהרצועה, ייתכן שאף בערבויות בין-לאומיות, יהיה קרוב לבלתי אפשרי לחדשה. לאחר שהרסנו את עזה והרגנו עשרות אלפים, תהיה אפס לגיטימציה עולמית לחזרה לעוד סיבוב כזה. יתרה מזאת, אחרי שבמאמץ אדיר we gave our best shot ולא הצלחנו, מישהו באמת חושב שאנחנו עצמנו נחזור על כל המהלך מההתחלה?
אם צה"ל לא יהיה שם - חמאס יחזור להתעצם
יש לראות נכוחה מה יקרה בעזה אחרי נסיגתנו. אומנם ייקח לחמאס זמן לחדש את תשתיותיו הצבאיות בהיקף שלפני כניסת צה"ל לרצועה. ועדיין, בהיעדר מעורבות צבאית ישראלית מתמשכת, יש לצפות שבזמן קצר יחסית הוא ימלא את שורותיו, יקומם את מסגרותיו וישקם את יכולותיו הצבאיות לרמה שתהפוך את חידוש המלחמה או פשיטות ישראליות ממוקדות בעזה למבצעים צבאיים מורכבים ביותר ומרובי אבדות. גם היכולת הרקטית לפגיעה בישראל תשוקם במידה רבה, הרבה מעבר ל"טפטוף" הנוכחי. הברחות הנשק לרצועה יחודשו בקנה מידה אדיר – אפשר לסמוך על איראן. הדיבורים על פירוז הרצועה, שנשמעו באולפנים גם בעבר, נותרו מופרכים כשהיו. מכספי הסיוע העצומים שיזרמו לרצועה מן המערב ומן מדינות המפרץ ישאב חמאס במלוא החופניים. אין לרמות את עצמנו גם בעניין זה.
פירוש הדבר הוא שיחזור יכולותיו של חמאס שמלפני 7 באוקטובר. שום ממשלה ישראלית לא תסכים לכך, ובצדק. הריסת היכולת של חמאס, כגוף סמי-מדינתי חמוש מכף רגל ועד ראש על גבולה, לאיים על מדינת ישראל היא ההישג המכריע של המלחמה, וישראל לא תוותר עליו ולא תסכים להחזרת המצב שהיה.
השאלה איננה מה ניתן להשיג מהמשך המלחמה, כפי שרבים שואלים, אלא מה יהיה גורלם של ההישגים שהושגו עד כה, הישגים שיש כאלה בשיח הציבורי הנוטים להתעלם מהם או לבטלם. התשתית הצבאית המאסיבית שבנה חמאס בעזה – מסגרות לוחמות, מערך רקטי רב-היקף, כמויות עצומות של נשק ותחמושת, סדנאות ייצור נשק ומרכזי פיקוד ושליטה – כולם מחופרים בתווך עירוני ותת-קרקעי אדיר, הושמדו כבר ברובם. ברפיח עתיד צה"ל להשלים בקרוב את אותה משימה, לצד חסימת ציר הברחות הנשק בפילדלפי בצורה אפקטיבית הרבה יותר. זאת למרות הערכות קודמות של רבים בדבר הלחץ האמריקני והבין-לאומי שימנע זאת.
אשליות "היום שאחרי"
נשמעות הצעות לכניסת כוחות בין-לאומיים, בעיקר מצרים, סעודים ומפרציים, שישליטו את מרותם בעזה. הסיכויים לכך קלושים עד אפסיים. הנהגותיהם היו רוצות לראות במיטוט חמאס, ובחלקן יש אכזבה מכך שיעד זה לא הושג עד כה. המדינות הללו לא יכניסו את ראשם לצרה נטולת הפתרון הזו, ובוודאי שלא יעמידו את עצמם בדעת הקהל שלהם בעמדה של לוחמים בחמאס ומגני ישראל. אם וכאשר תושג, לנורמליזציה רשמית עם סעודיה, מעבר לשיתוף הפעולה הנוכחי בחזית ההגנתית מול איראן, תהיה חשיבות אזורית ובין-לאומית עצומה. עם זאת, היא לא תשפיע על המציאות בעזה. גם בכך אין להתמכר לאשליות.
כניסת הרשות הפלסטינית היא הפתרון המדובר ביותר, אלא שהרשות חלשה ונטולת לגיטימציה פנימית, ולפיכך איננה ממהרת לחזור לעזה. אין לה סיכוי בעימות צבאי מול חמאס ברצועה, וכל ההצעות שלה לחזרה מתבססות לכן על הסכמה עמו. במסגרת זו לא תהיה לרשות היכולת לפעול מול חמאס אפילו באותה מידה שהיא פועלת נגדו בחלקים שנשארו בשליטתה בגדה. זוהי תמונה מורכבת יותר מהדיון הרווח ביחס "למי מוסרים את המפתחות בעזה". אין כאלו.
למרות זאת, יש לחזרת הרשות לעזה יתרונות חשובים מצד ישראל. ראשית, כל זמן שאין בעזה גוף שלטוני אחר, ישראל היא המחויבת על פי החוק הבין-לאומי לדאוג לצרכיה של האוכלוסייה. שנית, במקרה שהרשות מנהלת את עזה בהבנות כאלו ואחרות עם חמאס, ישראל שומרת לעצמה את חופש הפעולה המוחלט לפעול שם, בדומה לפעולתה בגדה. כל כוח בין-לאומי או ערבי אחר שהיה נכנס לעזה, היה שולל מישראל את חופש הפעולה הזה, מבלי שהיה מצליח להשתלט על חמאס. לפיכך, חזרת הרשות לרצועה היא הרע במיעוטו מבחינת ישראל, והיה עליה לתמוך בה, בהתניות שונות, מטעמים מדיניים וביטחוניים כאחד. הסירוב המתמשך של ראש הממשלה לעסוק בכך, מסיבות קואליציוניות בעיקרן, גרם וממשיך לגרום לנזק כבד, לגופו של עניין ומול האמריקנים ובזירה הבין-לאומיות.
בניגוד לסיסמת "הניצחון המוחלט", שכולה פוליטיקה פנימית, חמאס יישאר כאידיאולוגיה ג'יהאדיסטית שלה אחיזה עמוקה בחברה הפלסטינית וככוח טרור וגרילה בעזה, שאין דרך להכחידו. הוא גם יישמר באלימות יכולת וטו על כל שלטון אלטרנטיבי שיקום בעזה. לאחר סיום השלב העצים ברפיח ובמחנות המרכז, ישראל תמשיך במאמצים לפגוע בפיקודו ובלוחמיו, על בסיס מידע מודיעיני, מהאוויר ובפשיטות יבשתיות, בכל עתיד נראה לעין, בדומה למה שמתנהל בגדה המערבית – רק כפל כפליים. זהו פרויקט לשנים. אולם כל זה יהיה אפשרי רק בתנאי שישראל לא נוטשת את המלחמה, מוותרת בהסכם על המשכה ומאפשרת לחמאס לחזור.
זאת ועוד, יש להבין גם מה יהיו תנאיה הישירים של עסקת חטופים כוללת. בפועל, חמאס מתחזק בדרישתו לחילופין של כולם תמורת כולם, שפירושה החזרת כל המחבלים שבבתי הכלא הישראליים, כולל מחבלי 7 באוקטובר ואלו שנלקחו אחר כך - סך הכול מחבלים מאומנים במספר שכנראה כבר מגיע לסביבות 10,000 - מרביתם לעזה.
ברגע שהמגמה שעל הפרק היא סיום המלחמה, חמאס יגרור אותנו מהשפלה להשפלה, לא יוותר על קוצו של יוד, וימשוך את העניין על פני חודשים ואולי שנים. חמאס לא יהפוך את עורו ולא ישנה את חברבורותיו
ואכן, הפסקת המלחמה, נסיגת ישראל כשחמאס נשאר עומד על רגליו בהתרסה ושחרור כל המחבלים ייתפסו בעולם הערבי כניצחון אדיר לחמאס. הוא יינשא על גלי ההתלהבות הכללית, יכבוש בסערה את הזירה הפלסטינית, ויגביל לחלוטין את המשטרים במדינות ערב המתונות שכבולות על ידי דעת הקהל שלהן. גם חיזבאללה לא ירקוד לפי חלילנו או לפי החליל האמריקני. הארגון, ואיראן שמאחוריו, לא מעוניינים אומנם בהסלמה, אבל כל התולים את תקוותם בהסדר מדיני בצפון צפויים להערכתי להתאכזב, וגם שקט מלא לא ישרור על הגבול עם לבנון, בוודאי לא אחרי כישלוננו המוחץ. איראן וחיזבאללה מזיזים את הקו.
שחרור החטופים – ההערכה הנשמעת היא שרק כמחצית מה-126 הינם בחיים – הוא בעדיפות גבוהה ביותר, ויש לעשות לצורך כך את המרב ולהסכים לפשרות מרחיקות לכת. אבל אף מדינה לא תקבל כניעה מוחלטת – להערכתי, גם לא ישראל, לאחר שתתבררנה עד תומן דרישות חמאס ומשמעותן, כולל בחשבון הדמים העתידי. עסקת חטופים כוללת תמורת יציאת סינוואר ולוחמיו מהרצועה, אם הלחץ הצבאי יגיע לפתח הבונקר שלו, קיימת בסבירות נמוכה.
בבחינת האפשרויות העומדות בפני ישראל ובקבלת החלטות פוליטית אמיצות חשוב מאוד שלא נרמה את עצמנו, לא נעגל פינות ולא נתמכר לקונספציות חדשות במקום הישנות. לאלה שדיברו באולפנים על חמאס מוחלש ומורתע ודבררו בשעתם את המסר האמריקני של עסקת גרעין עם איראן שתהיה longer and stronger, יפה הזהירות שבעתיים. ארצות הברית חיונית לביטחון ישראל וקיומה. עם זאת, כדאי לזכור שחוץ מבתקופת קיסינג'ר, 99% מהיוזמות האמריקניות באזור מאז 1948 נכשלו כישלון חרוץ.
הסכנה העיקרית כרגע, אם פרישתם הצפויה של גנץ וחבריו מהממשלה (הם אגב שותפים למטרות המלחמה הנזכרות) תצא אל הפועל, היא שהמלחמה תאבד את הלגיטימיות שלה מחוץ ומבית כאחד. נתניהו וקואליציית הימין הקיצוני שלו הרוויחו זאת לחלוטין, אבל הפגיעה במדינת ישראל ובמערכה תהיה הרסנית. הדברים נרמזו בבירור בנאום ביידן האחרון, והמוטיב שזוהי המלחמה של נתניהו כבר נשמע בחוגים לא קטנים בישראל ותינשא בקרוב בראש חוצות. כנגד זאת, יש להדגיש: זוהי עדיין מלחמתה של ישראל, מלחמה קריטית לביטחונה ולעתידה. מבקריה החריפים של הקואליציה הנוכחית, שאני ביניהם, צריכים לתמוך בלחימה בחמאס כאילו אין נתניהו ושותפיו, ולהתמודד עם האחרונים כאילו אין חמאס.
>>> פרופ' עזר גת הוא מחזיק קתדרת עזר וייצמן לביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב וחתן פרס א.מ.ת במדע המדינה ואסטרטגיה