האסון הקשה של הנמר"ה, שבו נהרגו שמונה נוספים מטובי בנינו, מעלה שוב את שאלת מטרת המלחמה הלא-ברורה - מה בדיוק אנחנו מחפשים ברפיח, ואם יש בכלל לקבינט הנוכחי שליטה על המצב.
המציאות היא כזו: המלחמה עוברת כעת לשלב המסוכן ביותר שלה - שלב שחיקת ההרתעה, אובדן היוזמה והשליטה במצב.
ההפגזות בצפון ממשיכות להסלים, הגליל בוער, הסכנה מצפון עולה קומה והופכת קיומית. ישראל מעולם לא הייתה נתונה תחת הפגזה כל כך חמורה שמפירה את אורח חייה של חצי מדינה. קו טבריה-חיפה כבר בפנים, ולא ירחק היום שכל מדינת ישראל תהיה תחת הפגזה. ממשלת ישראל משותקת, תקועה בצד הלא נכון של המלחמה. היא ממשיכה לדבוק בחיפוש אחר "אפיקומן הניצחון" ברפיח, במקום הכי פחות חשוב כעת במלחמה. נתניהו חולם על טראמפ, מנותק לגמרי מחומרת המצב, ומאבד את פתח היציאה היחיד שהולך ונסגר - העסקה האמריקנית.
אחרי יציאת גנץ ואיזנקוט, נוצר לבן גביר החופש לכדרר את נתניהו החלש כרצונו. המלחמה הפכה רק לפוליטית, היא התנתקה מ-7 באוקטובר ולחלוטין כעת לא מחויבת למטרות המלחמה שבשמן נכנסנו לעזה. אין כוונה להחליף את שלטון חמאס, החזרת החטופים כבר מזמן לא מהווה שיקול, הצפון מספיק רחוק מחברון ולא ממש מעניין את בן גביר, או את שאר הממשלה - שמתעלמת מהתעצמות הסכנה הקיומית משם.
נסראללה, לעומת זאת, מזהה היטב את ההזדמנות. הוא צובר ביטחון, מגדיל את טווח הירי לכל צפון הארץ ומרחיב בהדרגה את הטווחים, יעדי הירי והכטב"מים שעושים שמות ב-40% משטח מדינת ישראל. בתיאום עם האיראנים האסטרטגיה שלו השתנתה: לא עוד פעולה של סולידריות עם חמאס. כעת, הוא מוביל את ישראל לתוך מלחמת התשה ארוכת-שנים שתפגע אנושות בכלכלת ישראל, תרחיק את יכולת ההתאוששות שלה ותפגע בחוסן הישראלי הכללי.
ברור לו שהממשלה בישראל מאוד חלשה ונתניהו לא מסוגל להביא לפתרון בעזה ולתעדף את הצפון. זה דבר שמאפשר לו חופש פעולה מלא ויכולת לארגן מחדש את אסטרטגיית הרב-זירתיות לשחיקה ארוכת-טווח של ישראל.
הבעיה הגדולה ביותר כעת של ישראל היא ההנהגה והעומד בראשה, שאין לו שום כיוון ושום תוכנית לפתור את המצב שהולך ומסתבך. הוא נשען על ההימור המופרך והמסוכן של דרמר, שנתניהו אימץ ובגינו הוא מתכוון לתקוע סכין בגב של ביידן בנאום בחודש הבא בסנאט. בכך, הוא ימיט אסון. ההימור שטראמפ יזכה, הסיכוי שמהיום ועד שאולי שטראמפ יהיה אם בכלל נשיא ואז ייטה חסד פוליטי שלא ברור טיבו לנתניהו, מהווה שיגעון הזוי, מנותק ממציאות הזמן, המקום, המחיר של המלחמה שמתהפכת עלינו. מדובר במתכונת קטסטרופלית לישראל. זהו הימור חסר אחריות על עתיד מדינת ישראל וכולנו.
סינוואר ונסראללה לא חלמו לקבל את עזרת ראש ממשלת ישראל למוטט את מדינת ישראל.
תסכול הוא דלק מסוכן
תסכולי מלחמה היוו תמיד מקור פוליטי לעליית ימין קיצוני בעקבותיהן. זו תמיד שעתם הגדולה של מנהיגים הזויים, זה זמנם להאשים את השמאל ואת האליטות שמונעות את השגת הניצחון המיוחל. מבחינתם, זה הזמן לדהור פוליטית על השמאלנים התבוסתנים, על הבוגדים ותוקעי הסכינים בגב. זה הזמן למנהיג ימני חזק, אופיום להמונים ולחם לכסילים.
מלחמת העולם הראשונה, שהסתיימה אחרי ארבע שנים מדממות ללא הכרעה, היוותה הפתעה עצומה לכוחות הלוחמים ולפיקוד הגרמני שהממשלה שידרה לו כל הזמן על בואו הקרוב של הניצחון על מדינות ההסכמה. האקורד המשפיל של הסכם ורסאי הביא לתסכול עצום והעלה מיד את הטענה שהשמאל הסוציאליסטי, יחד עם ראשי הצבא והאליטה היהודית, תקעו סכין בגב האומה ובגדו בצבא שיכל לנצח את המלחמה. זאת הייתה שעתו של הפאשיסט, הגזען, הנאצי הידוע לשמצה בהיסטוריה לבנות את עצמו על הרקע הזה ולהיבחר לקנצלר. לאחר מכן הוא נבחר לפיהרר של גרמניה שהפכה נאצית, והוא הביא את החורבן הגדול ביותר על העולם, על גרמניה עצמה ועל עמנו את השואה. ההבדלים לימינו קיימים ורבים, אך הלקח ההיסטורי ברור.
התסכול האמריקני ממלחמת וייטנאם הארוכה שלא הביאה לניצחון, אלא בעיקר לחיילים ששבו לאמריקה בארונות, הולידה גלי מחאה ברחובות כבר בשנות ה-60 שהפעילו לחץ לסיום המלחמה. ניקסון הרפובליקן עלה ב-1969 מתוך רצון לשחזר את הצלחתו של אייזנהאואר לסיים את מלחמת קוריאה, על רקע רטוריקה זועמת ומלאת שנאה ותסכול עם הרבה מאוד הבטחות שלא התממשו. מהר מאוד גם הוא הבין כי ניצחון על צפון וייטנאם לא יקרה וב-1973 הנשיא הודיע על סיום המלחמה, שהסתיימה סופית ב-1975, אחרי 19 שנים ארוכות ומדממות.
מה יעשה גלנט?
ישראל זולגת אט אט ממרחב ההכרעה וההישגים שהשיגה, למרחב של אובדן היוזמה ולמלחמת התשה, חילופי מהלומות מתמשכים בלי נקודת יציאה, ומשבר ארוך וגרוע ביותר עבורה. כל מצביא מדיני בעבר ניסה להימנע מלהיקלע למצב החמור הזה. מחיר ההתשה העצמית גבוה ביותר ולוקח שנים ארוכות לצאת ממנו, אם בכלל. התסכול שבא עם המצב, שרק מדגיש את הפער בין ההבטחות למציאות, מהווה כר למשיח שקר כמו בן גביר, המפליא בדרישותיו בדבר הצורך להכביד עוד את היד, להכות בטרור, לדבוק בניצחון שנמצא "בהישג יד" ועוד כהנה וכהנה דברים ריקים שגם לו אין שום מושג מה תוכן להם. מנהיגים כמו בן גביר בונים את עצמם בליהוק של כוח, של חוזק מדומה, משיחות שקר. מכיוון שהם לא נלקחים ברצינות על ידי רוב האנשים השפויים, הם אינם מעריכים את הסכנה ומקבלים אותם יותר מאוחר בראש המדינה. את זה ההיסטוריה כבר הוכיחה.
בן גביר לא רק שיעלה מהר מאוד, הוא גם ידרוס בדרכו את מורו נתניהו. בקרוב יאמר שנתניהו חלש ומהווה המכשול לניצחון הגדול וכך יעפיל התלמיד על גב רבו לשלטון. ככל שמצבה של ישראל ילך ויחמיר, דרכו תיסלל בבטחה למעלה.
הסיכוי האחרון למוצא מהמצב הוא שר הביטחון. גלנט הוכיח את עצמו כשר אחראי ששם את טובת ביטחון המדינה לפני כל שיקול זר פוליטי או אישי. גלנט היחידי שלא פחד להצביע נגד חוק הגיוס הנבזי, כשכל שאר חברי הממשלה התגלו באפסותם. גלנט נותר נאמן למטרות המלחמה והחזרת החטופים. גלנט לא יוכל להישאר על הרכבת הזאת כשהיא דוהרת לתהום, הוא חייב ליזום כעת מהלך יציאה אסטרטגי מהתקיעות, או לפרוש מהממשלה הנוראית ביותר בתולדות ישראל.
ספק אם במבחן הזה יבחר נתניהו בגלנט ויציל את המדינה. סביר שבחולשתו יעדיף את בן גביר, שמהר מאוד ירמוס אותו. יחד בטוח הם יקרבו את חורבן המדינה.
>>> ישראל זיו הוא קצין צה"ל בדימוס בדרגת אלוף. שימש כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, מפקד אוגדת עזה וראש אגף המבצעים