החלטה 2728 שעליה הצביעה היום (שני) מועצת הביטחון של האו"ם תצטרף לשורה של החלטות הצהרתיות שקשורות לסכסוך בין מדינת ישראל לבין שכנותיה ושהתקבלו בהווה ובעבר מבלי שהצליחו להשפיע כהוא זה על המציאות המדממת במזרח התיכון. זה, בלי שום קשר למספר הפעמים שכל אחת מההחלטות האלה מצוטטת בשיח התקשורתי, התעמולתי, המדיני או הדיפלומטי.
שגרירת ארצות הברית לאו"ם, לינדה תומאס גרינפילד, היחידה שהרימה את ידה בהצבעה כדי להימנע מול כל היתר שתמכו, הדגישה שההחלטה עומדת בעקרונות ההסכם שעליו עמלה ארצות הברית בימים אלה מסביב לשעון - הסכם שכורך הפסקת אש בעזה והקלה בתנאי החיים של תושבי הרצועה בשחרור החטופים שמוחזקים בידי חמאס.
השגרירה האמריקנית הסבירה למה, באלה התנאים, לא הצביעה בעד – משום שארצות הברית רצתה שההחלטה גם תגנה את חמאס על הזוועות שביצע בשבעה באוקטובר ועל ההפרות המתמשכות של החוק הבין-לאומי. היא לא הסבירה למה לא הטילה וטו על הצעת ההחלטה והצביעה נגד כפי שדרש ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו.
מי שיתעקש לבחון את התנהלות ארצות הברית בהצבעה הזו בזכוכית מגדלת ימצא ודאי רמזים לנתק ההולך ומתהווה בין וושינגטון של ג'ו ביידן לירושלים של בנימין נתניהו. נתק שנתניהו מתעקש להעמיק עוד יותר משיקולים שאינם קשורים לביטחון מדינת ישראל.
אבל לא צריך להתעמק בפרטים כדי להבין שבהצבעה הזו הוכיחה ארצות הברית שהיא זו שמנהלת את המשבר כראות עיניה, בהתאם לאינטרסים שלה. כפי שדוברים אמריקנים אמרו לאחרונה לא אחת, נתניהו, במקום לנהל שיח אסטרטגי לשילוב ישראל, נתפס בוושינגטון כמי שמזיק לאינטרסים של המדינה שבראשה הוא עומד.