השבוע הציג ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבינט מסמך עקרונות שכותרתו ה"יום שאחרי חמאס". מדובר בתוכנית המשקפת ניסיון "ללכת בין הטיפות" ולתמרן בין אילוצים - לחצים מבית ומחוץ מצד אחד ושיקולים פוליטיים לריצוי ה"בייס" והשותפים הקואליציוניים מצד שני. זו תוכנית רצופת סתירות פנימיות, עמומה וחסרת בשורה מנהיגותית אמיתית. חמור מכך, התוכנית מתווה וקטור ברור להישאבות ישראל לתוך הרצועה ולנשיאה בנטל האחריות עליה לבדה, ולמעשה מרחיקה כל אפשרות להתגייסות אזורית ובין-לאומית לסייע לנו לטפל באתגר המסובך - הביטחוני, המדיני, הכלכלי וההומניטרי.
סיקור N12:
- נתניהו הציג בפני הקבינט את הצעתו ל"יום שאחרי חמאס"
- איך מקבלים הפלסטינים והעולם הערבי את מסמך נתניהו ל"יום שאחרי"?
- הביקורת בקבינט: "התוכנית נכתבה כדי להרגיע את האמריקנים ואת שותפיו"
- 5 הערות על מסמך "היום שאחרי" של נתניהו | ירון אברהם
בניגוד למסיבות העיתונאים המתוקשרות ב"פריים טיים", שראש הממשלה מרבה לקיים, הוא בחר להציג את התוכנית, שהודלפה באישון לילה, מתחת לרדאר. נתניהו, שהתנגד עד כה לכל עיסוק קריטי במעשה המדיני בעזה, מצטייר כעת כמי שנגרר כמעט בעל-כורחו להציג את התוכנית, תחת לחץ כבד של הממשל האמריקני ושל מערכת הביטחון, המבהירה כי ללא אסטרטגיה ליצירת אלטרנטיבה שלטונית מתונה לחמאס כבר עתה, ההישגים הצבאיים בעזה עלולים לרדת לטמיון.
דינמיקת השקיעה בעזה משתמעת כבר מכותרת התוכנית - "היום שאחרי חמאס", שלא יגיע לפני שיושמדו כליל יכולותיו של ארגון הטרור. בפועל, אחרי כמעט חמישה חודשי לחימה בעזה, כבר ברור כי השמדת חמאס תארך שנים וכי מיגורו והסרת האיום מצידו כרוכים בבניית חלופה שלטונית במקביל, ולא בטור, לפגיעה הצבאית בכוחותיו ובשלטונו.
הצורך של צה"ל לחזור לשכונות המרכזיות בעיר עזה: שאטי, רימאל וזיתון, כדי למנוע מחמאס לשקם שם את כוחו, שב והמחיש כי רק כאשר נצליח למלא את הוואקום הביטחוני והשלטוני, שהשיגו הפעולות הצבאיות המרשימות של צה"ל, לא ניאלץ לחזור לשטח כל פעם מחדש. בתנאים אלה ברור ש"ניצחון מוחלט", שממתין לנו כביכול מעבר לפינה, הוא סיסמה ריקה וזריית חול בעיניים.
מי יאכוף, מי ימנע מחמאס לשוב?
עקרונות התוכנית שהציג ראש הממשלה נתניהו דנים בטווח המיידי ובתקופת הביניים (שלא ברור כמה זמן תימשך), ומבחינה בין המישור הביטחוני למישור האזרחי.
בהיבט הביטחוני המיידי, התוכנית חוזרת על מטרות המלחמה הרשמיות (השמדת היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס והסרת האיום מהרצועה לאורך זמן), ונמנעת מהסיסמאות על "ניצחון מוחלט", חיסול ומיטוט חמאס.
רוב היעדים הביטחוניים המוגדרים בתוכנית לטווח הביניים זהים לאלו שהציב צה"ל ושאישר הקבינט כשיצאנו למבצע בעזה, ובכלל זה חופש פעולה ברצועה, מרחב אבטחה ("פרימטר"), ומניעת הברחות ב"ציר פילדלפי" בשיתוף פעולה עם מצרים ובסיוע ארצות הברית. בנוסף, קוראת התוכנית לפירוז מוחלט של הרצועה למעט יכולות לשמירת סדר ציבורי (במשתמע חימוש קל) ב"אחריות ישראל בעתיד הנראה לעין" וללא איזכור הגורם שיאכוף בפועל סדר ציבורי או סיוע בהקשר זה מצד גורמים בין-לאומיים, אזוריים ופלסטיניים.
במישור האזרחי, המסמך מייצר התניה בעייתית בין השלמתו המלאה של פירוז הרצועה (שתיקח כנראה שנים) לבין התחלת שיקומה. מדובר בתנאי המבטיח שאף גורם פלסטיני מקומי, אזורי ובין-לאומי לא ייחלץ לסייע במיגור חמאס, ולא יתגייס לקדם תהליך דה-רדיקליזציה מקיף בעזה, תהליך חשוב ביותר שלו קוראת התוכנית, בסיוע מדינות ערב, במשתמע, האמירויות וערב הסעודית.
התוכנית גורסת כי הניהול האזרחי והאחריות לסדר הציבורי בעזה יתבססו על "גורמים מקומיים בעלי ניסיון ניהולי", שאינם מזוהים עם גופים או מדינות תומכי טרור או המקבלים מהם שכר. זוהי נוסחה דו-משמעית, שמותירה במכוון פתח למשא ומתן. היא רומזת אך אינה שוללת על הסף מעורבות של הרשות הפלסטינית, שראש הממשלה האשים בתמיכה ובחינוך לטרור, אך גם אינה מתייחסת ישירות לחלופת הרשות ה"מחודשת" – שהיא תנאי ברור שהציבו ארצות הברית ומדינות האזור לנכונותן להיכנס לוואקום בעזה ולקחת חלק במאמץ הכלכלי והביטחוני האדיר לשיקומה ולפירוזה.
חלקה האחרון של התוכנית מתווה "כללי יסוד" להסדר עתידי בטווח הארוך, המתמצים בשני לאווים: לא להכרה חד-צדדית במדינה פלסטינית ולא לתכתיבים בין-לאומיים להסדר קבע עם הפלסטינים, שיושג "רק במשא ומתן ישיר". אלא שנתניהו, ובוודאי חברי ממשלתו מהימין, מתנגדים לכל תהליך מדיני, שבפועל לא התקיים בעשור החולף. התנעת תהליך כזה, על בסיס עקרון שתי המדינות, הוא תנאי נוסף של המערכת הבין-לאומית והאזורית למעורבות נרחבת בעזה ולנורמליזציה עם סעודיה, גם אם לכל הצדדים ברור, שאין שום היתכנות למימושו באופק הנראה לעין.
בשורה התחתונה, מסמך העקרונות המכונה "תוכנית נתניהו" הוא בבחינת "מעט מידי ומאוחר מידי" ליצירת התנאים לשינוי חיובי במציאות העזתית ולבניית חלופה שלטונית לגיטימית לחמאס. הכרעת גדודי חמאס ללא פעולה מקבילה ליצירת חלופה שלטונית אחרת תייצר על סף דלתנו מציאות "סומלית", כפי שהזהרנו ב"מיינד ישראל" בעבר ומזהיר כעת גם הממשל האמריקני. במציאות כזו, גורמי כוח, ברוני פשע וארגוני ג'יהאד, בראשם חמאס, ישתלטו על הסיוע ההומניטרי והמשאבים כדי להתחזק, וייפתחו אינטרס בהמשך המלחמה כמקור הכנסה ועוצמה. בהיעדר גורמים פלסטיניים לגיטימיים, בתמיכה אזורית ובין-לאומית, שיישלטו בסיוע ויפעלו לייצוב עזה – ישראל תישאב אליה בהדרגה, עד כדי כיבוש וכינון ממשל צבאי ישיר.
כדי שישראל לא תישאר לבדה בעזה ותשעבד אליה את צבאה, כלכלתה ועתידה - היא חייבת להתחיל לייצר בה חלופה לחמאס כבר עתה. זה ממש לא ה"יום שאחרי חמאס", אלא ה"יום שאחרי" הפעילות הצבאית העצימה, יום שאנו כבר בתוכו, המחייב תחילת שינוי מוחשי בעזה. בלעדיו גוברת הסבירות כי נתחפר ונשקע בחולותיה.
>>> אלוף (במיל') עמוס ידלין הוא ראש אמ"ן לשעבר, נשיא ומייסד MIND ISRAEL
>>> אל"ם (במיל') אודי אבנטל הוא מומחה לאסטרטגיה ותכנון מדיניות, MIND ISRAEL