מאז 7 באוקטובר נכנס ערך חדש למילון: "התפכחות". במסגרת התופעה, נדרשים מי שפעלו למען הסדר מדיני להתפכח - כאילו אנחנו היינו בשלטון בשבת השחורה, וכאילו הסכם השלום הוא זה שקרס. עולם הפוך. 15 שנות ימין בשלטון הובילו אותנו למחדל הנורא: חיזקו את חמאס, הביאו את איראן לגבולותינו, קירבו מאוד את הגעתה לגרעין - והפקירו מאות אזרחים, ילדים והורים להיחטף מביתם. ועכשיו, במקום להתנצל, מנהיגי הימין הכושלים דורשים מאלה שלחמו בהם מהאופוזיציה "להתפכח".
לא רק שמפגיני הדמוקרטיה ופעילי השלום היו הראשונים להתגייס להגנה ולשיקומה של ישראל, מי בשירות מילואים ארוך ומי במאמצי הסיוע האזרחי בכל המקומות שהמדינה נעדרת מהם (מהכול, אם לתמצת). אין בכך די: בה בעת אנחנו נדרשים להכות על חטא ולהבטיח לזנוח את המאבק המדיני.
זו לא חרטה, זו פטריוטיות
הבית בוער. האינסטינקט של כל ישראלי שפוי הוא להנמיך את גובה הלהבות ולהתפלל לאחדות. לכן, במשך חודשים שתקנו. עסקנו בסיוע למשפחות החטופים, בקטיף בחממות הנטושות, בגיוס ציוד לחיילים ולמפונים. את ההתגייסות הפטריוטית הטבעית הזו, הנהגת הימין פירשה בטעות כחרטה. כעת, הם מנסים להחזיר אותנו לאותה מדיניות שהביאה את האסון: למנוע כל דיון על היום שאחרי.
שוחחתי עם מפקדים רבים שחזרו מהלחימה. בצד המאמצים האדירים של צה"ל, ישנה תחושה שמחכים לדרג המדיני שיקבל החלטות, ואלו ממאנות להגיע. ללא החלטה לאן הולכים, ממשלת המחדל תביא אותנו לדשדש בבוץ העזתי במשך שנים. היא תמשיך להחרים את הרשות הפלסטינית ותטפח את הכוחות הקיצוניים בחברה הפלסטינית. היא תמשיך לתדלק את ההידרדרות הביטחונית בגדה, באדיבות בן גביר וסמוטריץ׳, ולהכחיש את המחיר הכבד שאנחנו משלמים על ההימנעות מהסדרת גבולותינו, ועל פרויקט ההתנחלויות המשיחי. הגישה הזו כבר עולה לנו ביוקר: החטופים מתים ומשפחותיהם עוברות גיהינום. חיילינו נהרגים. ואחרי ארבעה חודשים - 200 אלף המפונים עדיין תקועים הרחק מבתיהם. המחיר המשפחתי, הכלכלי והנפשי שכולנו משלמים עולה – אך הממשלה ממשיכה כאילו 7 באוקטובר לא קרה.
אין "ניצחון מוחלט" בלי הסדר מדיני
אותנו איש לא היה צריך לשכנע שחמאס הוא ארגון רצחני שרוצה בחיסולנו. מי שלא שוכנע הוא נתניהו, שביסס את תפיסתו על אמונה שאפשר לחיות לצד חמאס, כדי להימנע מפתרון מדיני. אנחנו התרענו מפני הפיצוץ הקרב. בביקורים בעוטף שמעתי שוב ושוב מהתושבים על הפקרתם תחת אש, ועל כך שנציגי הממשלה אפילו לא טורחים לבקר. התושבים הללו, שהתרגלו לחיות במצב לא נורמלי של ריצות לממ"ד, הופקרו. היעדר הגדודים בכמות המספקת בשבת השחורה היה שיאו של המחדל, אבל הוא התחיל הרבה קודם, בהתעלמות ממשלתית מעפיפוני הטרור, המתקפות על הגדר וירי הרקטות.
הגיע הזמן להתפכחות אמיתית. האחריות של נתניהו ושריו לאסון היא לא רק טקטית. 7 באוקטובר הוא התוצאה המובהקת של האידיאולוגיה והמדיניות של מי ששולטים במדינה כבר 15 שנה. דחיית כל ניסיון להסדר, חיזוק חמאס על חשבון הרשות, דחיקת הבעיה הפלסטינית לשוליים - אלו אבני היסוד של המשיחיות הישראלית, עם נתניהו ובלעדיו. הם, יותר מכל תקלה מודיעינית, שהובילו אותנו למשבר החמור ביותר שידענו. מהם צריך להתפכח
הסכמי השלום, לעומת זאת, הם הנכס הביטחוני המרכזי של ישראל. ההסכמים עם מצרים וירדן, למרות כל הניסיונות לטרפד אותם, הבטיחו לנו בחודשים האחרונים שקט בשתי חזיתות חשובות. על פי הפרסומים בתקשורת, המודיעין המצרי התריע בפני נתניהו טרם תקיפת חמאס. מצרים משמשת כמתווכת משמעותית לעסקאות החטופים. בארצות הברית, ממשל ביידן - זה שבימין לעגו לו – הוא שמחמש את צה"ל, מרתיע את חיזבאללה ושולח לישראל רכבת אווירית של נושאות מטוסים, לוחמים ותחמושת. המחשבה שהיינו מסתדרים בלעדיהם, היא עוד אחת מההזיות שמנסים למכור לנו בימין. העובדה שלא מלמדים בבתי הספר כמה ההסכמים האלו משמעותיים לביטחוננו, היא מחדל בפני עצמו.
גם שיתוף הפעולה הביטחוני עם הרשות הפלסטינית - עם כל בעיותיה – מחזיק מעמד. זאת למרות שבמשך כל שנות שלטונו, נתניהו התעלם מאבו מאזן והחליש את מעמדו בעיני הפלסטינים. ההסדרים האלו מסייעים בינתיים למנוע התדרדרות לאינתיפאדה בגדה – על אף שגורמים קיצוניים, ישראליים ופלסטיניים, מעודדים אותה.
בכל ניצחון ישראלי בהיסטוריה הייתה מעורבת דיפלומטיה משמעותית. להיקפי האומץ והגבורה שבכוחנו לגייס, והם גדולים מכל דמיון, תמיד לוו בריתות עם מעצמות חזקות שהבטיחו משאבים, תחמושת ובבוא העת גם מתווכים לסיום המלחמה. מי שמספר לציבור הישראלי שניתן להסתדר בלעדיהן משקר ומסכן את קיומנו.
"ניצחון מוחלט" על חמאס לא יושג רק בשדה הקרב. כמו בעבר, היכן שייהרגו מחבלי חמאס, יקומו אחרים – עד שנצליח לחסל את קיומו הפוליטי ואחיזתו בחברה הפלסטינית. זה יקרה רק באמצעות החלפתו בכוח מתון שירצה לקדם הסדר לחלוקה לשתי מדינות, עם מדינה פלסטינית מפורזת, כאשר זכותה של ישראל להגן על עצמה נשמרת ומבוצרת.
מובן שרבים חושבים היום שלהסדר אין סיכוי. אני מציעה שנחליף את השאלה: האם עתיד המדינה האחת שמציע הימין מוצלח יותר? אם אנחנו מבינים שהפתרון הבטוח היחידי הוא שתי מדינות, ושאחרת עתידנו ייראה כמו שרשרת אירועי 7 באוקטובר במדינה דו-לאומית מסוכנת – השאלה היחידה היא לא האם, אלא איך. נכון, זה לא יקרה מחר בבוקר. אבל בהנחה שפתרון שתי המדינות הוא אכן האינטרס שלנו, אנחנו צריכים להתחיל כבר עכשיו לעצב את המציאות לאורו.
החלפת הממשלה והאחראים למחדל היא רק הצעד הראשון. הגיע הזמן שנרים את הראש. המאבק שלנו להסדר מדיני נועד למנוע קטסטרופות מסוג 7 באוקטובר. זהו הביטחון האמיתי. עכשיו, יותר מתמיד, אנחנו צריכים להילחם על הסכם שלום. ראינו במו עיניו את האסון הבלתי נתפס שהשיתו עלינו המשיחיות, השקרים והשחיתות, ולא ניתן להם לחזור עליו. התפכחנו.