את האמת חייבים להגיד: חמאס פתח נגדנו במלחמה בזמן שכבר היינו במלחמה פנימית, בינינו לבין עצמנו, אחים שנלחמים זה בזה, מקיזים את הדם, יורים חיצים אל הלב.
האמת שגם אני כבר הייתי רגע לפני לוותר, רגע לפני ייאוש. בימים האחרונים ראיתי בשטח את פני הרוע, אבל גם את הפנים היפות של הישראלים. זהו הבזק של תקווה בתוך לילה מסויט שהחל ב-7 באוקטובר ומאז לא התעוררנו.
האובדן שלנו במלחמה מול חמאס בלתי נתפס. זה מרסק, שובר אותנו. אבל אם יש דבר אחד שמעורר בי תקווה, אור קטן בחושך, זה שחזרנו להיות שוב מאוחדים. לא אנחנו והם - כולנו יחד. לא שלום עם השכנים הערבים, אבל הסכם שלום פנימי. אחים ואחיות שאוהבים אחד את השני עד כאב, לעיתים עד המוות, אבל מעכשיו - גם עד החיים.
זה גם המסר שלי לפוליטיקאים: די, עשיתם מספיק נזק. פילגתם בינינו, הרחקתם בינינו, שחררו. התפכחנו. לא רוצים יותר פילוג, רוצים להישאר מלוכדים. האויבים שלנו בחרו מוות - אנחנו בוחרים בחיים, שלנו, ביחד.
אנחנו ננצח את המלחמה הזאת בזכות הלוחמים והלוחמות האמיצים שלנו, ובזכות רוח ההתנדבות של העם המיוחד הזה. וכשנחזור הביתה מהקרב, עם מדים קרועים ולב מדמם, נצעד ברחובות העיר ביחד, יד אוחזת יד, דמעות חונקות גרון, מתערבבת לנהר של צער.
יום אחד השמש שוב תזרח, מתוך החורבן, הדשא שוב יצמח. אולי אפילו בין שבילי הקיבוצים בעוטף. עכשיו - אנחנו כוח מאוחד נגד חמאס, פיסות לב שבור שמתחברות מחדש לאגרוף. עד שננצח.