אני מבינה את הרצון לחפש נורמליות, לשמוח, לחזור לשפיות, אבל אני לא יכולה שלא לחשוב על המשפחות והחטופים, שהפחד הכי גדול שלהם הוא שנחזור לשגרה. והם צודקים.
לא משנה כמה יגידו לנו, "נסו לדמיין מה היה עובר עליכם אם בן המשפחה שלכם היה חטוף עכשיו בעזה", הרי אי אפשר באמת לדמיין את זה. אם ננסה כנראה נשתגע, כי איך אפשר שלא להשתגע? אבל זה היה יכול להיות אנחנו. זה היה יכול להיות אח או אימא או בן דוד. במזל, רק במזל, זה לא. אז איך אפשר להמשיך? איך אפשר שלא לעשות הכול כדי שיחזירו אותם?
החיים... אני יודעת. באמת, אני יודעת שצריך בצורה כלשהי לשרוד בין העבודה, לילדים, למצב. הכול מדכא, מייאש ורק בא לכולנו להתנתק ולא לשמוע. אבל חייבים להשאיר אותם על סדר היום. כל דבר יכול לשנות את המצב, כל דבר שנעשה.
אם אתם לא יכולים להגיע במוצאי שבת לכיכר החטופים, נסו לעבור שם במהלך השבוע, לחבק, להראות שאכפת. אם זה גדול עליכם, אז שתפו פוסטים, כתבו משהו, תגיבו.
בימים האחרונים אנחנו שומעים על עוד ועוד חטופים שחזרו, וכעת מוכנים להיחשף. הם מסכימים לגעת בטראומה הכי קשה שלהם מסיבה אחת - שלא נשכח את מי שנשאר שם.
הגר ברודץ' לא הייתה מסוגלת לדבר במשך כל תקופת השבי, אלו רגעי האימה שהבינה בהם שאין לה שום יכולת להגן על הילדים שלה. למרות זאת היא החליטה להתיישב מול המצלמה ולדבר על זה, כדי שלא נוכל להישאר אדישים. כדי שנזעק יחד איתה. "תעשי בלגן", התחננו החטופים שנותרו מאחור למייה שם ביום ששוחררה.
אנחנו חייבים להם את זה. כולם יכולים לעשות משהו למענם: לכתוב פוסט, לשתף, לתלות פוסטר מהמרפסת, לקשור חוט צהוב על הרכב, לשים דסקית או צמיד. הכול, רק אל תישארו אדישים.