כבר 24 שנים שהאו"ם מציין ב-25 בנובמבר את היום הבין-לאומי לאלימות נגד נשים, במטרה להעלות את המודעות הציבורית לסוגיית האלימות נגד הנשים בחברה. נשים, בכל רחבי העולם, הן קורבנות לאונס, לאלימות במשפחה, להטרדה מינית ולעוד סוגים של אלימות המיוחדת כלפיהן, אלימות שמוסיפה ממד מגדרי לפשע הנתעב ממילא.
גם תנועת "בונות אלטרנטיבה" נולדה בעקבות אירוע אלימות כזה, שבו התרחש האונס הקבוצתי המחריד באילת. הפגיעה האנושה בנערה אחת, הובילה אותי לצאת למאבק עבור כולנו, על מנת להפסיק את הפקרת הנשים בישראל. במהלך פעילותנו בשלוש השנים האחרונות, זכינו לשיתוף פעולה ותמיכה מנשים וארגונים בארץ ובעולם, בהיקפים שלא יכולנו לדמיין.
אולם, כעת נראה שתמיכה זו נעלמה ונאלמה, ושאותה אלימות מתועבת נגד נשים יכולה להתערבב בשיקולים זרים, פסולים ובלתי רלוונטיים. כפי שהבהירו היטב העולם והאו"ם בשבועות האחרונים. עם כל הכבוד לנשים, מבחינתם ההיבט האתני-לאומי-פוליטי מכריע לחלוטין את ההיבט הפמיניסטי-מגדרי.
לשיטתם כעת, הפמיניזם הוא לכולם (כפי שאמרה בל הוקס), אך לא אם את ישראלית או יהודייה; אלימות מינית יכולה להוות פשע מלחמה, פשע עם ואפילו פשע נגד האנושות (כפי שאמרה קת'רין מקינון), אך לא אם מבצעים אותה "לוחמי חופש", כשבפועל מדובר בפעילי טרור, או שקורבנותיה מתגוררות בשטח שהוא אולי במחלוקת; שצריך להאמין לכל אישה, כפי שדוגלת תנועת METOO, אלא אם כן היא שייכת לעם שהצליח להתגבר ולהתעצם, ומי שפגע בה שייך לעם "כבוש" שלא יכול לכבוש את יצרו הרצחני.
ככה זה, כולנו אחיות, רק לא של נשים ישראליות ויהודיות הנמנות על אלו. אם את כזאת, אז את לא נחשבת אישה, בת אנוש. במקרה שלך, מותר לעשות את המהלך המנוגד לפמיניזם: לא האישי הוא הפוליטי, אלא הפוליטי הוא האישי, כך שהוא חוצה את הסולידריות הנשית, ומשתמש בך כחלק משדה הקרב, מהטקטיקה, מתוכנית המלחמה, ומהמשימות המבצעיות. מותר לחלל אותך ואת כבודך כחלק מחילול האויב והמדינה.
אותם ארגוני נשים מרשים לעצמם לשתוק לנוכח כל זאת, לחפש איזון מדומה לחלוטין לאותה אכזריות קיצונית; למצוא סימטריה מדומה בין בני ובנות אדם אנושיים לבין חיות אדם אלימות וחסרות רחמים. שתיקתם הרועמת של הארגונים, יחד עם התעלמותם מהזוועות והפשעים המיניים והמגדריים האכזריים שביצע החמאס, על אף העדויות המרובות, החד-משמעיות והקשות מנשוא, היא לא רק צביעות - היא גם הסכמה.
זו הסכמה לרצח, לאונס, לטבח, לשרפה, לחטיפה, לעינויים, לביזוי, לשבי, להשפלה, להצגה לראווה, להתעללות, לפגיעה, לפציעה ולכאב של כל קשישה, פעוטה, ילדה, אימא, תינוקת, רעיה, בת, נכדה, אחות וחברה. של כל אישה, אם היא ישראלית. יהודייה. הסכמה לכל מה שהדעת אינה סובלת והנפש לא יכולה להכיל, גם כשהכול מתועד בגאווה, אפילו על ידי המבצעים עצמם.
בתור נשים, אנחנו כבר רגילות שהעולם שותק. אבל הפעם, דווקא הפעם, מי שנחשבו כאחיותינו, שותקות. מי שנאבקנו יחד עימן, ולא פעם למענן, במחשבה שזה גם למעננו, בגדו בנו ונטשו אותנו. הן מסכימות, ולא בשמנו, אלא באנטישמיות נגדנו. בלי פקפוק, בלי בושה, בלי כאב. בלי שום ידע או תשומת לב. ולכן דווקא עכשיו, ביום האלימות נגד נשים, שנקבע לזכר האחיות מיראבל שהבהירו שאלימות נגד נשים היא תמיד סוגייה פוליטית, אנחנו מסרבות לקבל את השתיקה גם אם היא של אחיותינו. אנחנו נצא לרחובות, לעולם, ולכל מקום בו נוכל להישמע כדי להזכיר:
חיי נשים אינם הפקר. חיי הילדות והילדים שלנו אינם הפקר. חיינו יקרים וחשובים. זוהי עובדה פשוטה, אנושית, בסיסית, וכן, גם פמיניסטית. לא ניתן לאיש או לאישה לשכוח אותה. לא נתבייש, לא במי שאנחנו ולא במה שעברנו. וגם לא נוותר, עד שארגוני הנשים הבין-לאומיים, ובראשם זה של האו"ם, יכירו בפשעים באלו, יגנו ויוקיעו אותם, ויפעלו נגדם באופן נחרץ, הוגן והגון, חסר צביעות ואנטישמיות. כולן מוזמנות להצטרף ולהגיע להיאבק עימנו, עד שלא יוכלו עוד להתעלם מצעקתנו.