אחד מספרי הניהול המצליחים בארצות הברית נקרא Extreme Ownership, שבתרגום חופשי אפשר לפרש כ"מחויבות מוחלטת - איך השייטת (האמריקנית) מובילה ומנצחת". הספר, שעוסק במנהיגות, מתאר את שיטת הלחימה האמריקנית בעיראק שהתחלקה ל-4 שלבים עיקריים: תפוס, טהר, החזק ובנה. ככה, בתפיסה האמריקנית, צריך לנהל מלחמה. בדיאלוג העמוק שיש לנו עם האמריקנים, אנחנו נמצאים מבחינתם רק בשלב הראשון.
ביום חמישי יתקיים ביקורו הרביעי של מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן. הביקור הזה יעסוק, בין השאר, בכמה מחלוקות עם האמריקנים - חלקן מהותיות יותר וחלקן פחות. לפני שנתחיל לעסוק בהן, שווה שוב להזכיר לכולנו שמעולם ב-75 שנות קיומה, למעט מקרה אחד שבו הנשיא טרומן בחר להכיר במדינת ישראל בניגוד לעמדת מזכיר המדינה החזק שלו מרשל, לא ניצב נשיא אמריקני מהר כל כך ונחוש כל כך לצידה של ישראל.
מה על הפרק מבחינת האמריקנים?
קודם כול, ואולי מעל הכול, שחרור החטופים בכל תנאי, ובכלל זה החטופים בעלי האזרחות האמריקנית. מבחינת האמריקנים, גם אם דרושים לכך עוד לא מעט ימי הפוגה, זוהי העדיפות העליונה. לשם כך, ישנם צוותים אמריקניים בשטח ולנשיא ארצות הברית אין שום בעיה להרים טלפון לאמיר של קטאר ברמה היום-יומית כדי להבטיח שהשחרור יתקדם. כאן האינטרס חופף לחלוטין להתנהלות הנוכחית של הממשלה ומניח שהשיח, כל עוד ממשיכים לשחרר חטופים ישראלים, לא ישתנה.
הנושא השני הוא צמצום הפגיעה, עד כמה שניתן, באוכלוסייה האזרחית ברצועה. שתי מחלוקות טקטיות שהיו לנו בנושא זה עם האמריקנים, מהכנסת סיוע הומניטרי ועד הכנסת דלקים, נפתר לשביעות רצונם של האמריקנים. גם אם זה היה פחות לשביעות רצונה של ישראל, היה קונצנזוס בקרב מקבלי ההחלטות שזהו מס ששווה ונכון לשלמו כדי לשמר את התמיכה האמריקנית החזקה ולהוריד במעט את הלחץ הבין-לאומי.
עכשיו יגיע בלינקן לישראל עם בקשה חדשה: האמריקנים רוצים לראות, עם חידוש הלחימה, הרבה יותר מתקפות נקודתיות וממוקדות, והרבה פחות ממה שראינו בצפון הרצועה עד כה, כדי לצמצם את הפגיעה באזרחים. זוהי אולי מחלוקת טקטית, אך כאן בעיני חשוב שישראל תתעקש על העיקרון שהנחה אותה עד כה והוא השמירה על ביטחון חיילינו. אסור לוותר אף לא במעט על העיקרון של מלחמה נחושה עם שמירה על חיילינו, גם אם זה יוביל להמשך מראות קשים מהרצועה ומחלוקת עם האמריקנים.
ביידן מדמם קולות
המחלוקת האסטרטגית בינינו לבין האמריקנים מיום פתיחת המלחמה היא שאלת "היום שאחרי". האמריקנים רואים בחזונם מזרח תיכון חדש ושונה. כאן משתלב מחד רצונם בהשמדת החמאס, ומאידך בפתרון "שתי המדינות" עם רשות פלסטינית "מחודשת/מתוקנת", תקראו לה איך שאתם רוצים ובלבד שזו תהיה רשות פלסטינית. לממשל האמריקני הדיון הזה הוא קריטי מכמה סיבות: בראש ובראשונה, הוא מסייע להם לשמור על הקואליציה הלא-פורמלית הרוצה בהשמדת החמאס, ממדינות ערב ועד לכמה מדינות אירופיות. מעבר לזה, בממשל רוצים למתן את הביקורת הפנימית בתוך המפלגה הדמוקרטית, מחברי קונגרס בעיקר בשמאל הפרוגרסיבי ועד עוזרים ופקידים בקונגרס ובממשל - כולל בבית הלבן עצמו. הצגת חזון "היום שאחרי" עוזרת לנשיא ביידן לנטרל חלק מהביקורת בתוך הבית שלו. יועציו הפוליטיים אומרים שהוא משלם מחיר פוליטי בשנת בחירות בעקבות אובדן מצביעים צעירים, בגילי 29-18, וגם את הקול המוסלמי שיהיה בעיקר רלוונטי באחת מ-6 מדינות המפתח שתכרענה את הבחירות, במישיגן.
אין ספק שהבית הלבן רוצה בהפסקת הלחימה עד חודש מרץ, אז יתחיל ככל הנראה המאבק הדו-ראשי במועמד הרפובליקני המסתמן דונלד טראמפ. אז גם יתחיל העיסוק האינטנסיבי יותר במה יקרה בעזה ביום שאחרי. לכן, ארצות הברית כבר רוצה לגבש הסכמות עם ישראל.
חשוב להבין, חלק גדול מהביקורת שביידן סופג מצד הדמוקרטים הוא על חוסר יכולתו ליצור הבחנה בין נתניהו ושותפיו "הלא-לגיטמיים", לראיית הדמוקרטים, לבין התמיכה הבלתי מסויגת שביידן מעניק לישראל. אנחנו רואים היטב את המחלוקת הזו בביקורת של הממשל על התנהלות המתנחלים ביו"ש, שלראייתם כאן נכנע נתניהו לשותפיו הקואליציוניים. בנושא הזה, ללא ספק, נראה את הביקורת רק הולכת וגוברת. לאור כל זאת, וגם אם יש לנו מחלוקת אסטרטגית עם האמריקנים, חשוב לנהל איתם דיאלוג הדוק ואינטימי כדי לתת להם את התחושה שהלחצים שלהם מעניינים אותנו, מעבר לזה שגם לנו החזון של היום שאחרי הוא קריטי, גם אם הוא לא חופף לחזון האמריקני. שוב - אסור לדחות את הדיאלוג הזה גם אם ישנם לא מעט דברים שלא מסכימים עליהם.
השאלה האיראנית
נקודה נוספת שחשוב להזכיר ומרחפת מעל, שגם היא במידה מסוימת מחלוקת אסטרטגית בינינו לבין האמריקנים, היא איראן. ישנה תמימות דעים כרגע על חוסר הרצון שהמלחמה תתרחב גם לצפון, מעבר למה שקורה כרגע. לביידן זה בטח קריטי בשנת בחירות. עם זאת, חשוב להעביר גם עכשיו לאמריקנים שבסופו של דבר האסטרטגיה האיראנית שהתפתחה אחרי מלחמת איראן-עיראק היא המשך המלחמה, אך במקביל להרחיק את הלחימה מגבולם. את המטרה הזאת הם מנסים להשיג על ידי "פרוקסיז": החות'ים בתימן, המיליציות השיעיות בעיראק ובסוריה, חיזבאללה וחמאס. את כל זה היא עושה מבלי לשלם מחיר כלשהו.
בתוך הממשל האמריקני הייתה מחלוקת כשהפנטגון המליץ שאיראן תתחיל לשלם מחיר, אך הנשיא ביידן החליט לדחות זאת מתוך חשש שהמערכה עלולה להתרחב בשנת הבחירות. למרות זאת, הדיאלוג חייב להמשיך, כי ברור ש-60 אלף פליטים בצפון המדינה לא יוכלו לחזור לסטטוס-קוו שלפני ה-7 באוקטובר. בסופו של דבר, גם ארצות הברית לא תוכל לדחות את המערכה מול איראן ולהסתפק בניהול מערכה מוגבלת מול החות'ים והמיליציות. אם ארצות הברית רואה בחזונה ביום שאחרי המלחמה בעזה מזרח תיכון חדש, היא תהיה חייבת לכלול בו מחיר שגם האיראנים יצטרכו לשלם.
לסיום, אם האמריקנים רוצים להגיע לשלב הסיום שהוא שלב הבנייה ההכרחי מבחינתם בניהול מוצלח של המלחמה, כפי שמפרט הספר "מחויבות מוחלטת", אנחנו חייבים להבהיר להם שהדרך לשם עוברת בכל השלבים המתוארים במאמר כאן. כדי לבנות במזרח התיכון חייבים קודם כל להרוס.
>>> יקי דיין שימש כראש המטה של שרי החוץ סילבן שלום וציפי לבני, כיועץ מדיני בוושינגטון וכקונסול הכללי של ישראל בלוס אנג'לס