ענוותנות וצניעות - המפתח לתיקון העמוק
הבסיס לתרבות לאומית, ארגונית ואישית בריאות מצוי בשתי תכונות שמשלימות את עצמן: ענוותנות וצניעות. אלו שתי תכונות הנעדרות כבר זמן רב מהמרחב הציבורי שלנו. ענוותנות היא תכונה פנימית יותר וצניעות היא יותר הביטוי החיצוני שלה, אולם בוודאות, אי אפשר להיות ענווים מבלי להיות צנועים.
- כאן כדי להישאר: נתניהו כבר עובד על פי תוכנית חילוץ פוליטית | דפנה ליאל
- כולם ראו את המחדל בזירת הפיגוע, אף אחד לא רצה לחקור | גיא פלג
כאשר שתי אבני המסד הללו נעלמות מהתרבות שלנו, כפי שקרה לנו ב"עידן הגיהנמ" (היפוך אותיות של מנהיג) נתניהו, זה אומר שמשהו עמוק מקולקל, ומכאן הדרך לשחצנות, התנשאות ודורסנות היא קצרה. כשאלו משתלטות על חיינו ועל המרחב החברתי, הפוליטי, על השיח ברשתות החברתיות, על השיח הציבורי, אנחנו מועדים לקונספציות, לאסונות, להסתות, להפתעות אסטרטגיות - ובראשן ההפתעה המזעזעת של טבח ה-7 באוקטובר.
תרבות לאומית, ארגונית ואישית בריאות
כשהן קיימות, ענוותנות וצניעות הן אדמת המצע הפוריה ביותר לתרבות לאומית, ארגונית ואישית בריאה, תרבות המדכאת את נטיית הטבע האנושי הנרקיסיסטי להתאהב בעצמו, וגם את הטבע של ארגונים להתאהב בעצמם ולפתח תרבות של רהב ושל ביטחון עצמי מופרזים.
ענוותנות וצניעות מזכירות לך לעולם לא להתנשא, לעולם לא לזלזל באויביך/יריביך. הן מונעות ממך להתהדר בהישגיך משום שגם הישגים מצריכים בחינה אמיתית ועמוקה על מנת להבין עד כמה באמת הם תוצאה ישירה של מעשיך, או שמא כפי שלא פעם קורה - של יד המקרה. בכל מקרה עלינו לזכור בענוותנות ובצניעות, שגם הישגינו שייכים תמיד לעבר ולא להווה או לעתיד.
ענוותנות וצניעות הן הקול הפנימי שאמור להזכיר למנהיגינו ומפקדינו כי הם נבחרו או מונו לתפקידם רם המעלה שלא על מנת להשתבח במידותיהם התרומיות, שלא על מנת להתראיין בכלי התקשורת, אלא על מנת לשרת את העם ולאפשר לו חיים של חופש, של ביטחון ושל כבוד. הן גם המפתח לדוגמה אישית אמיתית של מנהיגים ושל מפקדים.
הגנים הפגומים קשות במנהיגות הלאומית
ענוותנות וצניעות הן הגנים הפגומים קשות בקוד הגנטי של המנהיגות הלאומית שלנו. התמכרנו למנהיגות נרקיסיסטית העסוקה בעיקר בעצמה, שמוכרת לנו שקרים בוטים ופייק-ניוז השכם והערב, מהדהדת אותן בתיבת התהודה של רשתות הסחי והמיאוס. שנים רבות מדי שמענו מנתניהו על "המכות הקשות" שהנחתנו על חמאס ועל הג'יהאד האיסלאמי ברצועה, ואפילו לא זקפנו גבה כשנשלחו ראש המוסד דאז יוסי כהן ואלוף פיקוד דרום דאז הרצי הלוי על ידי אותו נתניהו, מנחית "המכות הקשות", לשכנע את הקטארים להמשיך בהעברת מזוודות הכסף לחמאס.
שלא יהיה למישהו מאיתנו ספק - זה אותו הכסף ששימש להתעצמות הצבאית של חמאס, לבניית מטרו המנהרות העצום עימו מתמודדים לוחמינו ברצועת עזה, ולהכנה הארוכה והיסודית שביצע חמאס של מתקפת הפתע הקשה והברוטלית ביותר על מדינת ישראל מאז הקמתה. פשוט לא ייאמן.
טעיתי. כשלתי. אני אחראי
ענוותנות וצניעות הן צמד התכונות המאפשרות לנו לומר בכנות ומתוך כוונה אמיתית: "כשלתי", ואני מוכן וצריך לשלם את המחיר משום ש"אני אחראי". המפתח לתיקון ולשיפור אישי וארגוני מתחיל ראשית לכל בהבנה והפנמה עמוקה ואמיתית של אחריותך האישית לטעות. ענוותנות וצניעות חייבות להיות הקו המנחה בכל תחקיר אמת, ומשמעותן היא שכל משתתף בתחקיר חייב להסביר את חלקו בכישלון, בין אם בעשייתו ובין אם באי-עשייתו. רק כך יכול להתנהל תחקיר אמת.
אין לי ציפייה קלה שבקלות שנתניהו יוציא את המילים "טעיתי", "כשלתי" או "אני אחראי" מפיו. הוא לעולם לא יהיה מנחם בגין, יצחק רבין, או אריק שרון. זה לעולם לא יקרה. לכן אנחנו, העם, נצטרך להראות לו את הדרך לגמלאות אחת ולתמיד. אני מברך על כך שהרמטכ"ל, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד חיל האוויר, ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט ושר הביטחון לשעבר בני גנץ, לקחו אחריות פומבית על קטסטרופת ה-7 באוקטובר. אולם יש בכירים נוספים שאחריותם חייבת להיבחן לעומק, בדרגים שמתחת לנ"ל: אלוף פיקוד דרום, מפקד אוגדת עזה, ראש מרחב דרום בשב"כ, ראש חטיבת המחקר באמ"ן, ואולי גם נוספים.
לאדם קר ומנוכר כמו נתניהו, ככל הנראה, אפילו הטבח של ה-7 באוקטובר הוא בבחינת "אלו החיים", כדבריו המבחילים במסיבת העיתונאים כאשר נשאל על מותו של יובל קסטלמן ז"ל, האזרח הגיבור שהסתער על המחבלים בגבעת שאול ונורה בשוגג על ידי חייל מילואים.
חשיבות הענוותנות והצניעות למקבלי ההחלטות ולאנשי המודיעין וההערכה
בלעדי ענוותנות וצניעות לא נצליח לחקור עד תום את שורשי הכשלים המנהיגותיים, התפיסתיים, המודיעיניים והמבצעיים, שהובילו אותנו לקטסטרופה של ה-7 באוקטובר. זאת משום שהורי הטומאה הן היהירות וההתנשאות. הן שאטמו את אוזני המנהיגות מלהקשיב לאנשי מערכת הביטחון שחיזרו על פתחי השרים לפני חודשים לא רבים על מנת להזהירם מהסיכוי הגבוה לפרוץ מלחמה אזורית, ומהתלכדות הזירות הצפויה.
יהירות והתנשאות הן שמעוורות לא פעם את עיניהם של מקבלי החלטות שבסמכותם ואחריותם לשאול את מעריכי המודיעין שאלות מאתגרות, ולא לקבל את ההערכותיהם כדברי אלוהים חיים, ובסבירות גבוהה מנעו מהם גם הפעם מלראות את הפיל החמאסי המאיים בגודלו האמיתי ולא כחתלתול קטנטן ומורתע.
ענוותנות וצניעות חייבות להיות מוטמעות עמוק באנשי מודיעין, משום שאלו לוקים לאורך ההיסטוריה בשכחה מסוכנת. הם שוכחים כי הם רואים אך ורק את מה שמתחת לזרקור המודיעיני שלהם, אולם בהכרח אינם רואים את מה שמחוץ לאלומת האור של אותו זרקור. ענוותנות וצניעות מודיעינית מניחות את זה מראש, ומחייבות את אנשי המודיעין וההערכה להבין את מה הם רואים ולא פחות חשוב מכך - את מה הם לא רואים, ובהתאם להציג את התרחישים הבלתי צפויים. גישה ארגונית בריאה חייבת לטפח תרבות של "צוות אדום" (ביום אויב) אמיתי, של טובי אנשי המקצוע, שתאתגר באופן קבוע את הנחות היסוד ובעיקר את תרחישי הייחוס שלנו ותאפשר לבצע תיקונים נדרשים מבעוד מועד. ענוותנות וצניעות מאפשרות לנו להתנהל ביום-יום תוך כדי הטלת ספק בריאה ושיטתית בכל מה שאנחנו עושים. תרבות של ענוותנות וצניעות המקדשת את ערך הטלת הספק, ומקדמת תהליך של "איפכא מסתברא" אמיתי, מאפשרת אי-שקיעה בקונספציות מסוכנות.
ענוותנות וצניעות היו מונעות מינוי "יס-מנים" לתפקידים בכירים בכל המערכות, היו מונעות את ההתעלמות מדיווחיהן של התצפיתניות שחשו שמשהו חריג מאוד קורה בגזרה, או של הנגדת ו' מ-8200 שניסתה להתריע שוב ושוב על המוכנות המלאה של חמאס למתקפה.
זוכה פרס נובל פרופ' דניאל כהנמן ממליץ "להיות פסימי בתכנון ואופטימי בביצוע". הוא מאמין כי גישה פסימית בתכנון מאפשרת לחזות מראש היכן ניכשל. כך, ענוותנות וצניעות היו מניחות מראש כי ניתן לחזות היכן ככל הנראה ניכשל, והיו מחפשות את השאלות המובנות כמעט מאליהן שהיינו חייבים לשאול את עצמנו לפני ה-7 באוקטובר, למשל:
- אם חסמנו בצורה יעילה יחסית את התת-קרקע באמצעות המכשול התת-קרקעי לאורך הגבול עם הרצועה, מה הדרכים האלטרנטיביות שחמאס יחפש לחצות את הגדר?
- אם יש לנו מכשול פיזי מול הרצועה עם מערך תצפיות ו"רואה-יורה", מה יכול לעוור את המערך הזה ולנטרל את ה"רואה-יורה"?
- אם אנחנו רואים את חמאס מתרגל שוב ושוב תרחישי פריצה וחצייה של הגדר והשתלטות על יישובים, אז מה זה אומר?
- אם יש מידע התרעתי שדנים בו שעות בודדות לפני המתקפה – מדוע המינימום המתבקש מאליו לא נעשה: הכנסת כל הכוחות בגזרת עוטף עזה לכוננות, וקיצור כוננויות של חיל האוויר ומערכים קריטיים נוספים?
כל זה מעיד על כשל תרבותי-תפיסתי עמוק, שלהערכתי האישית נובע בראש ובראשונה מתרבות ארגונית קלוקלת.
מדוע נתניהו חייב ללכת הביתה עכשיו?
התנהגותו של נתניהו מאז ה-7 באוקטובר מסבירה היטב מדוע הוא חייב ללכת הביתה עכשיו. בשבועיים הראשונים נתניהו נראה הלום קרב, מוכה, אדם שחרב עליו עולמו ולאו דווקא עולמנו. משחלף שלב ההלם, בלתי אפשרי לזהות אצלו מיליגרם של הכאה על חטא, או מילימטר של נשיאה באחריות. אין בו קמצוץ של חום או חמלה אמיתית על משפחות הקורבנות, או אלפית של דוגמה אישית. שפת הגוף שלו קרה, מרוחקת ולאחרונה שוב מתנשאת, יהירה, ובעיקר - מתחמקת מאמת.
אין שום יתרון בהישארותו של "גיהנמ" כזה על כיסאו במצב שנוצר, כאשר סוגיית החטופים שעדיין נותרו בשבי קורעת את החברה הישראלית, כאשר לכולנו ברור שאין קשר בין ההצהרות והשבועות של נתניהו, לבין מעשים והתוצאות בפועל. והחמור מכול - אין בנתניהו אפילו את קצה קצהן של הענוותנות והצניעות, הדרושות כל כך לתהליך התיקון העמוק שהמדינה שלנו כל כך זקוקה לו.
לבחור לעצמנו הנהגה המאוהבת בעם
אנחנו זקוקים כחמצן לנשימה להחזיר את המדינה למסלול הנכון, בכל היבט שהוא. לצורך זה נצטרך לתחקר בצורה עמוקה וכואבת את הכשלים שהובילו אותנו לקטסטרופת ה-7 באוקטובר. בד בבד עם התיקון אנו חייבים לבחור בבחירות הקרובות מנהיגות חדשה וראויה: ענווה, צנועה, בעלת דוגמה אישית, אנושית, והחשוב מכול - מנהיגות המאוהבת בעם ולא בעצמה.
>>> יובל דיסקין הוא ראש השב"כ לשעבר