הדיוט, שיבקש לבחון ולהבין את ייעודו של משמר הגבול, ייתקל בשלל דברי הלל ושבח ראויים לכוח מבצעי, שהוא חציו צבא וחציו משטרה. ז'נדרמריה – גוף צבאי העוסק בפעילות שיטור, גוף המחזק ומסייע למשטרה ופועל עימה בשיתוף פעולה. אכן ראוי החיל הזה למירב המחמאות. לוחמיו מסכנים את נפשם ומפקדיו נושאים על שכמם משימות ביטחון מורכבות, אלא שככל יציר כלאיים המבקש ללמוד ולבצע תפקיד מלא כשוטר או כחייל, ודאי כמפקד, הוא נדרש לגשר על פער מקצועי רחב היקף ועומק, באמצעות למידה והכשרה. במקרה שלפנינו, ליתר דיוק במפכ"ל שלפנינו, הגשר כנראה עדיין בשלבי הקמה, ובינתיים מתבקשת המשטרה בעצמה להפוך לז'נדרמריה. את המחיר משלמים הציבור והמשטרה.
בפעם הראשונה בתולדות החיל והמשטרה נעצרו שתי מכוניות שרד ריקות ברחבת הטקסים של החיל, ממנה יצאו באחת השר והמפכ״ל. "למשטרה יש רק מצפן אחד", אמר המפכ"ל בטקס חילופי מפקדי מג"ב. "החוק והדין, תמיד". השר לביטחון לאומי, שלו הבנה רופפת בדמוקרטיה כמו גם בענייני שיטור, מיהר וענה: "מי שנבחר צריך להכתיב מדיניות והיא זו שצריכים כולם לפעול בהתאם לכלליה. ככה זה בדמוקרטיה. אנשים הולכים לבחירות, פוליטיקאים נבחרים – והמדיניות שהם מכתיבים צריכה להוביל את כולם".
שניהם נכשלים בהבנה הבסיסית של ייעוד המשטרה בדמוקרטיה ומתעלמים מהמרכיב החשוב ביותר במשוואה - אמון הציבור. תפקידה של המשטרה לשרת את הציבור, לא למשול בו. להגן עליו, לשמור על ביטחונו ורכושו, להרחיק ממנו מפגעים, סכנות ואיומים. אין די בכך שמשטרה פועלת מכוחו של חוק, ודאי שהיא פועלת מכוח חוק, כך גם משרדי ממשלה, עסקים קטנים ואפילו מפלגת עוצמה תזזיתית. עם זאת, הציבור נושא אליה את עיניו ומצפה שלא רק שתפעל על פי חוק, אלא שתהא ראויה לאמונו גם על סמך ביצועיה וגם על סמך דרכיה. הציבור הנורמטיבי, הפוגש את המשטרה בכבישים, בדרכים, בתחנות, בהפגנות – רוצה שהמשטרה תתנהל על פי חוק בדרך מכבדת והגונה, השומרת על החוק ומקפידה על זכויותיו כמו גם על חובותיו וחובותיה. קודם כל חובותיה.
אסונה של המשטרה בעת הזאת הוא שהיא נתונה למרותם של שניים, נעדרי כשירות בסיסית, להובילה לאתגרי העת הזאת. מצד אחד השר, המטקס את ישבנו המיניסטריאלי יחד עם החבורה שהביא עימו למשרד - נער הפיאות מהגבעה, לוחם הפנקייקים מהדרום וקצין התותחנים הצווחן – כדי להודיע לכולם שהוא קובע מדיניות, שיש לציית לה ללא כחל וסרק. מהצד השני – מפכ"ל, בעברו לוחם עז רוח כיום ציד פרות טועות, שהבנתו האסטרטגית וחנפנותו הטבועה, מתחרות זאת בזאת. ומאחר ושתי פעולות במקביל קשות לו, שעה שהוא נדרש להכריע בין חנפנות לשר הממונה, כל שר ממונה, לבין טובת הארגון - הוא בוחר בחנפנות, כאסטרטגיית פעולה.
זוהי שירת ״הברבור״ האחרונה של רב ניצב שבתאי. כהונתו תיזכר כגרועה בתולדות המשטרה. תחילתה באסון מירון, שגבה חיי עשרות, והמשכה, בשיאים נוראיים של קורבנות רצח ואלימות קשה. להבדיל, גם בשיאים של עזיבה והתפטרות מהחיל. בדרכו לשום מקום שוחק שבתאי את כוחה של המשטרה, פוגע בלבנת היסוד הבסיסית שלה, בתחנת המשטרה. לשיטתו החד-ממדית של המפכ״ל, את כל מצוקות החברה ניתן לפתור באמצעות כוח מג״ב או יס״מ, אם זה לא מספיק אז אפשר עם עוד מאותו דבר. ביחס אליו, זווית מבטו של השר עולה לדרגת תורה בת שלושה רכיבים: מדיניות השר - אותה הוא מוריד אל בני ישראל, כאילו מדובר במשה המביא לפני עמו את דבר האלוהים, כוח - בסגנון שבתאי אבל עם תיבולים של משמר לאומי לא נחוץ ולבסוף אמולסיה של משילות - ממנה יאכלו הנתינים הרעבים.
במציאות שכזאת אין פליאה כלל, שחקירת משטרה הנסבה סביב מותו של צעיר, המשתייך לזרם הפלסטיני הלא נכון, מזדהמת לאורכה ולרוחבה בהתערבות פוליטית, כאילו אין חוק ודין. במציאות כזאת גם אין פליאה שיחידת משטרה, חשובה, נועזת ומסורה, ככל שתהיה - לא מפורקת מיידית, לאחר מופע העבריינות שלה מול משרדי המחלקה לחקירות שוטרים, כאילו אין חוק ודין. במציאות שכזאת אולי יש ״חוק ודין תמיד״, אבל ״המצפן״ בו מתהדר שבתאי צריך כיול דחוף. אם נותרו בשבתאי רסיסי כבוד ויושרה, טוב יעשה אם יחסום בשארית כהונתו את דריסתו של השר במשטרה, גם אם המחיר הוא אי הצלחתו למנות קצינים ירוקים לתפקידים כחולים.
>>> ערן קמין הוא תת ניצב (בדימוס), היה בין השאר ראש מנהלת האכיפה הלאומית בעת משבר הקורונה, ראש חטיבת החקירות במשטרת ישראל, מפקד בפועל של היחידה הארצית לחקירות הונאה, מדריך במכללה לביטחון לאומי ונציג המשטרה והמשרד לביטחון לאומי בארה״ב ובקנדה