לא צריך להיות מומחה ספרות כדי לזהות את פיתולי הרמטכ"ל בהתייחסו לאיום המרחף בגזרת המילואים עם חידוש החקיקה המשפטית. לצד הימנעות בולטת משימוש במילה "סרבנות", שמקפיצה רבים מהמוחים, חוזר ומבהיר הרמטכ"ל הלוי כי לכידות הצבא היא עוצמתו וכי אין מקום לאי-התייצבות. פיתולים אלו מעידים על האתגר הכפול המונח לפתחו של הרמטכ"ל, ועל כך שלצד משימתו העליונה של מניעת קריסת מערך המילואים, מוטלת על הרמטכ"ל משימה מורכבת לא פחות והיא צליחת המחלוקת החברתית-פוליטית הזו במינימום נזק היקפי - תוך שמירה על חזות ממלכתית. זוהי משימה כמעט בלתי אפשרית, שכן הפוליטיזציה שנעשית על גב הצבא לא משאירה לו שום סיכוי. האמת המפחידה היא שספק גדול אם יש לרמטכ"ל דרך לצלוח בשלום גם את בלימת מחאת המילואים.

צריך לומר: החשש מאי-התייצבות המונית אמיתי ומוחשי. גם אם לאיים קל יותר מלממש, וגם אם האירוע נדמה כמו קרב מצמוצים, אין לאף אחד הפריווילגיה להמר שברגע האמת יהיו אלה אנשי המילואים שימצמצו ראשונים. המציאות מלמדת שמי שמרגיש שהוא במלחמה על המולדת, מוכן לשלם מחיר. כשם שאיש המילואים מוכן לשלם בגופו בקרב מול האויב, הוא מוכן לשלם בהדחתו או בענישה שתוטל עליו, במלחמה על זהות, ואלף ציוצים על כך שכל המכתבים הם פייק לא יכסו על העובדה שהמערכת יודעת היטב ממה היא חוששת.

חה"כ טלי גוטליב יכולה לספר לנו ש"הטייסים שלא טסים שלא יעשו לי טובות", וראש הממשלה יכול לדרוש בפרצוף זועף שאותם "סרבנים" יטופלו בחומרה. אבל כמו הרמטכ"ל, גם ראש הממשלה יודע שאם כל החתומים על מכתבי האזהרה יממשו אותה, מדינת ישראל תהיה בבעיה גדולה, ושהדרישה מהמערכת "לטפל" בהם – כמוה כדרישה מחייל להסתער בנשק ללא מחסנית. עשרה טייסים מודחים הם מחיר שהמערכת יכולה לספוג, אבל אין דרך לקיים טייסות עם הנחת כנפיים של מאות אנשי צוות אוויר.

הרמטכ
תרחיש קרב הבלימה לא יחזור, ארכיון|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אם בפעם הקודמת דפיקות הרמטכ"ל על שולחן השר עשו את שלהן, הרי שאם לשפוט לפי התנהלות אותו שר מאז, אין תרחיש שבו משוחזר קרב הבלימה הזה. מאז אותו ליל גלנט היסטורי למדנו עד כמה צבא העם וחוסנו הם הדבר האחרון שמעניין את הדרג המדיני. זה שלא היסס להציב את הצבא בפני בחירה בין לקיים את החוק לבין הנחיותיו בנוגע לחומש ושאר המאחזים, לא התלבט לפני שהורה לו לא לאכוף את פקיעת חוק הגיוס, ובאותה נשימה שבה הוא מכפיש את חיילי המילואים הוא מקדם חוק גיוס שאין דרך שלא לראות בו את המסמר האחרון והציני בארון הקבורה של צבא העם.

ראשית, על הפיקוד הבכיר ובראשו הרמטכ"ל להתפכח מהפיקציה המשוננת לעייפה ולפיה צה"ל נמצא מעל לכל המחלוקות ומחוץ לפוליטיקה. צה"ל טובע היום בביצה החברתית-הפוליטית והכלל הראשון בכניסה למערבולת הוא לא לנסות להילחם בה, אלא לקבל את העובדה שאתה מצוי בה. מפקדי הצבא הבכירים אינם יכולים להרשות לעצמם "לדבר על המאחד", ולא להיות מצויים בפרטי הרפורמה המדוברת. הם חייבים להבין על מה זועקים אנשי המילואים שמזהירים שאם אלו יהיו פניה של המדינה, הם לא יהיו במשחק. מפקד חיל האוויר חייב לדבר עם טייסיו, כדי לנסות להבין איך ייתכן שלמרות שהם מבינים היטב שהיעדרות ממילואים תוביל לאי-כשירות ותפגע ביכולתם לעמוד במשימותיהם, הם חוזרים על כוונותיהם. הוא יכול לא להסכים איתם, ולחשוב שזהו נשק יום דין שנשלף מהר מדי. אבל משפטים חוצבים על כך שסרבנות היא מחוץ לתחום אינם עוזרים. ראשית, משום שהם שקר – האדם המוסרי נדרש לסרב לקחת חלק בפעולות שאינן מוסריות ולהתנגד להן. גם תומכי הרפורמה המובהקים מכירים בכך. שנית, משום שהם מתדלקים דמוניזציה של מי שמסירותם למערכת אינה מוטלת בספק, וזו וודאי אינה מסייעת.

הכוחות (צילום: דובר צה
איך חיל האוויר יתנהל ללא מאות אנשי צוות אוויר? (אילוסטרציה)|צילום: דובר צה"ל

צריך לומר שוב את המובן מאליו - מי שרוצה צבא עם, של מפקדים ערכיים המאמינים בצדקת הדרך, חייב להבין שכשהדרך זועקת מחוסר צדק, הם מתייצבים להגן עליה. בים, באוויר, בחזית הקרב ובחזית הבית. צודק שר הביטחון כשהוא מזהיר מפני אש המהלך, אך כדאי לזכור שאנשים אמיצים פועלים בנחישות גם מולה. מי שמשאיר גפרורים בוערים בשדה קוצים, עליו המשימה לכבות אותה.

>>> ד"ר עידית שפרן גיטלמן היא חוקרת בכירה במכון למחקרי ביטחון לאומי שליד אוניברסיטת תל אביב