עד מוצאי יום העצמאות לא השתתפתי בשום הפגנה או עצרת - אבל כשקראו לי להצטרף ל"קריאת הסכמה", מיזם שקורא לצוותים היושבים בבית הנשיא שלא לוותר על השיחות עד שמגיעים להסכמות, נעניתי להתייצב עם צאת חג העצמאות מול בית הנשיא. שם אני נמצא, בכל רמ"ח איבריי ובמלוא קומתי הקטנה - כי אני מאמין בדרך.
נולדתי כאן. המדינה הוגשה לי על מגש הכסף, אך עוד לא ידעתי כמה איאלץ להיאבק על קיומה. ההורים שלי גידלו אותי על המשפט שאמר פעם הנשיא קנדי: "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך - אלא מה אתה יכול לעשות למענה". כל חיי אני שואל את עצמי מה אני יכול לעשות למען המדינה שלי.
כשהתייצבתי לצבא והנפתי את הדגל, כבר אז ידעתי שדגל איננו בד עם סימנים כחולים - בשביל דגל נלחמים ונאבקים. חלק מהלוחמים שלי עשו הכול, עד ששילמו בחייהם, כדי להחזיק את הדגל המונף.
מדינה בטראומה
מאז קום המדינה עברנו הרבה משברים וטראומות. כיום אנחנו בטראומה נוספת - כי אנחנו הולכים לאבד את המדינה שלנו בגלל חוסר הבנה או חוסר רצון להבין.
טבען של הפגנות הוא שאנשים יוצאים נגד. למרות זאת, מרבית העם הוא בעד - והרוב הזה פחות יוצא לרחובות. המדינה הזו היא הבית שלנו, אין לנו שום מקום אחר. באנו לכאן מכל קצוות העולם כדי לבנות לנו את הבית הלאומי. שילמנו מחיר כבד שניתן לראות אותו בבתי הקברות, אלו האנשים שהיו מוכנים לעשות הכול כדי שדגל המדינה יונף. תראו מה קורה לנו היום - התחרפנו, אנחנו יוצאים מדעתנו. אנחנו הולכים לאבד הכול. תסתכלו על האויבים שלנו - "קורי עכביש" הם קוראים לנו. ישנם כבר אלו שמכינים את הטילים ומשחיזים את החרבות.
ואנחנו בשלנו - נאבקים בתוכנו. לא שמים לב לאן אנחנו הולכים. אנחנו בתוך טראומה שאיננו מודעים אליה - ונבין את תוצאותיה רק בעוד שנה או שנתיים. אנחנו צריכים לעשות הכול כדי שלא יוציאו אותנו מהטראומה על ידי סטירת לחי מצלצלת שלא תגיע מבפנים, אלא מבחוץ - מצד אותם משחיזי חרבות.
כשאמרתי בעבר שהמקום היחידי שבו אפשר לגשר בין המחנות זה בית הנשיא, אמרו לי שלא בטוח שיש לנשיא את הסמכות לקחת החלטות ולגשר בין הצדדים. אני עניתי - סמכויות לוקחים! מנהיגות לא מקבלים, מנהיגות צריך לבנות - וכך אני מבקש מהנשיא שלנו. יש לך את הזכות הערכית. נבחרת לעמוד בראש העם ולא על ידי מחנה פוליטי כזה או אחר. התפקיד שלך הוא להנהיג ולאחד. העם הוא זה שנותן לך את הסמכות. יש לך את הסמכות היא חשובה במדינה הזו - והיא הערכיות של בית הנשיא. בית הנשיא הוא הבית של העם והוא המקום שצריך לאחד את כל המחנות.
הנשיא שלנו, שיש לי הרבה הערכה אליו, צריך לסגור את האנשים בחדר - עם מנעול ובריח מאחורי דלת פלדה עם שבעה מנעולים - ולא לתת לאנשים לצאת. הרי עם חכם אנחנו, ואיפה חכמתנו היום? שישבו יחדיו וימצאו נוסחה. אפשר למצוא נוסחה. חייבים למצוא נוסחה.
לאן נעלם האומץ של המנהיגים שלנו?
אני ילד של המדינה, ורוצה לזעוק את זעקתה בשם כל הילדים של המדינה. אני קורא לפוליטיקאים - לאן אתם הולכים? נבחרתם להנהיג, נבחרתם לדעת מה העם רוצה ומה העם צריך. אתם אחראים על החיים שלנו. אתם צריכים לראות בעיניכם כל בוקר את המטרה שהצבתם לעצמכם, את כל ההבטחות שהבטחתם לנו ערב הבחירות. התיישבתם על הכיסא ושכחתם - נראה שהדאגה שלכם כרגע היא רק איך להיבחר בפעם הבאה. ואני אומר לא! בפוליטיקה צריך אומץ. ישנן החלטות אמיצות שפוליטיקאים צריכים לקחת גם אם הם יודעים שבסופו של דבר הם ישלמו בכיסא שלהם. אתם צריכים ללכת עם האני מאמין שהוביל אתכם לכיסא. לזה, ורק לזה, אתם צריכים לדאוג.
לדאבוני הרב מתפתחת בישראל שנאה בין הגושים, וזה מזעזע אותי. אנחנו כולנו מושפעים מאלו שיוצאים לרחובות וזועקים את הזעקה - אבל זוהי לא הזעקה של הרוב. הרוב בישראל רוצה הסכמה רחבה. אני זועק פה את הזעקה של הרוב.
אנא מנהיגים, נבחרתם. שבו ביחד. זה לא נורא לשבת ביחד. אנחנו בני עם אחד. נשבעתם אמונים למדינה הזו, עמדתם מעל במת הכנסת ואמרתם "אני נשבע". השבועה הזו הרבה יותר עמוקה ממה שאתם חושבים. שמתם את ידכם על התנ"ך כשנשבעתם. נשבעתם לקיומה של המדינה ולקיומו של העם. לעתיד שלו. הרוב זועק אליכם - אל תצאו מהחדר בבית הנשיא עד שתגיעו להסכמה.
המסר שלי לצוותי המשא ומתן - אנשים חזקים יודעים להתפשר. החלשים עומדים על הרגליים האחוריות ולא מוכנים לזוז שמאלה או ימינה, כאילו הבינה והדעת ניתנת רק להם. אתם חייבים להתפשר. תחשבו עלינו, על הילדים שלנו ועל הנכדים שלנו. על אלה ששוכבים בבתי הקברות כדי שתהיה פה דמוקרטיה, כדי שתהיה פה מדינה.
זה לא אסון להתפשר. שבו ביחד. רק אם שני הצדדים יגיעו להסכמה - מדינת ישראל, שהיא הבית היחיד שיש לנו, תישמר לעד.