עד לפני כמה שנים התקשורת הישראלית הייתה מדווחת כמעט מידי יום הזיכרון על חרדים שלא עמדו בצפירה, או על חרדים שלא מכבדים את הנופלים. גדודי צלמים היו נשלחים למאה שערים לצלם קבוצה קיצונית ושולית שצועדת בצפירה. הביקורת הזאת על המגזר החרדי הייתה מוצדקת - להמשיך בסדר היום כאילו לא מדובר ביום שבו זוכרים את הנופלים זו טעות, גם אם מדובר בחוסר הבנה.

ואז החל השינוי, וזהו שינוי של 180 מעלות. המגזר החרדי הבין את משמעות יום הזיכרון. כמעט ולא תפגשו בחרדים שלא עומדים בצפירה, רובם ככולם עומדים וקוראים תהילים לזכר הנופלים. התקשורת החרדית עוברת ליום שידורים מיוחד, סיפורי הנופלים לצד תפילות. כך, לדוגמה, ב"כיכר השבת" הובלנו בשנים האחרונות פרויקט ענק של פרק תהילים לזכר כל נופל. חרדים, שעד לפני כמה שנים לא הבינו את משמעות היום, בוחרים פרק תהילים לזכר אחד הלוחמים. מרגש, בלי טיפת ציניות. גם התקשורת הלא-חרדית התרגשה ושיתפה את השינוי שעובר על המגזר החרדי.

אתן דוגמה נוספת על השינוי שעובר על החברה החרדית. כשאני הייתי ילד, וזה לא לפני הרבה זמן - בסך הכול 20 שנה, לא ידעתי דבר על יום הזיכרון. לא לימדו אותנו את משמעות היום. ילדיי הקטנים כבר יודעים. הם לומדים, קוראים תהילים ומדליקים נר לזכר החללים שנפלו במערכות ישראל. הם שומעים את דבריו של מרן הרב עובדיה יוסף ז"ל, שהסביר מדוע כשרואים חייל צה"ל צריך לנשקו ולהודות לו.

כך קרה גם לפני שלראשונה שר חרדי מיהדות התורה (יעקב ליצמן) הגיע להשתתף בטקס יום הזיכרון. תמונתו מניח זר פרחים הפכה אז לסמל השינוי: החרדים מתקרבים יותר ויותר לישראליות. זה היה מסר מחבק גם לצעירים החרדים שבחרו להתגייס לצבא. מאז ליצמן, רוב ככל הנציגים החרדים בכנסת השתתפו בטקסי יום הזיכרון.

והנה נמצא היום שבו אין חילונים ואין חרדים, אין ימין ואין שמאל. יום שבו עם ישראל מאוחד, זוכר את הנופלים במערכות ישראל ופעולות האיבה. כן, יש מחלוקות, לא פשוטות, אבל יום אחד מניחים הכול בצד.

חרדי לצד חייל צה
הנה נמצא היום שבו אין חילונים ואין חרדים. חרדים לצד חיילי צה"ל|צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש 90

אדגיש, בדברים הבאים שלי אינני מתכוון חלילה למשפחות השכול. אין לאיש את הזכות להתווכח איתן, בטח שלא לפגוע בהן, בעיקר לא ערב יום הזיכרון. דבריי מכוונים בעיקר לאנשי התקשורת והמחאה, שהובילו לטעמי קמפיין נגד השתתפות חרדים בטקסי הזיכרון.

בטור הקודם שלי כאן ב-N12, הסברתי לטעמי למה מתנגדי מתווה הגיוס צריכים להיות חכמים ולא צודקים. זה אומר לאפשר לחרדים לצאת לשוק העובדה ולשאת בנטל הכלכלי - וזה לצד שינוי שכבר קיים: עוד ועוד חרדים מתגייסים, גם אם לא במספרים גדולים כמו שציפו.

בסוף השבוע אמר לי נשיא המדינה, יצחק הרצוג, על השינוי בחברה החרדית מהמבט שלו, כמי שמכיר היטב את המגזר: "התחיל שינוי, ברור שאני רואה אותו. שינויים מאוד גדולים. היום אתה רואה יותר בני ובנות הציבור החרדי במערכות הביטחון השונות, רק בגילים מבוגרים יותר. אני רואה הרבה יותר צעירים חרדים בכל מקום שאני מגיע אליו, בתעשיות הביטחון, במערכות המודיעין, במערכות השיטור ובצבא".

ועכשיו למה שהתרחש במדינה בימים האחרונים - קמפיין נגד השתתפות נציגים חרדים ביום הזיכרון. קמצא ובר קמצא ביום הזיכרון. היום המאחד הפך ליום בו אפשר להוסיף עוד קצת שנאה נגד המגזר החרדי.

לא רצויים בחברה הישראלית

ניצחתם. בזה אחר זה החלו להודיע הנציגים החרדים שלא יגיעו לטקסי יום הזיכרון. אבל מה יצא לכם מזה? במי פגעתם? פגעתם בצעירים החרדים שהתגייסו לצה"ל, בצעירים החרדים ששוקלים להתגייס לצה"ל, בצעירים החרדים שרוצים להשתלב בחברה הישראלית. בשם המאבק שלכם בממשלת בנימין נתניהו, פגעתם בתהליך של שנים וייקח כמה שנים לתקן. זהו חוסר אחריות משווע.

התחושה כרגע במגזר החרדי היא של תסכול אמיתי. אמרתם לנו - "אתם לא רצויים. נכון, שנים ביקרנו אתכם החרדים על למה לא הבנתם את משמעות יום הזיכרון, אבל גם כשהבנתם והפכתם לחלק מהישראליות - אתם לא רצויים". עצב גדול, איך היום המאחד הפך ליום מפלג.

אישה וגבר חרדי עומדים בצפירת יום הזיכרון בירושלים (צילום: יוסי זמיר, פלאש 90)
הענקתם ניצחון מתוק לאנשי 'נטורי קרתא'. חרדים וחילונים עומדים בצפירה בירושלים|צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

המסר מבחינת החרדים הוא ברור: כשאנחנו באיזו פינה בעולם וצריכים עזרה - זה בסדר להיכנס לבית חב"ד, כששברנו רגל או ההורים צריכים כיסא גלגלים - זה בסדר להיכנס ליד שרה, כשחלילה חלינו במחלה וצריכים ייעוץ - זה בסדר להתקשר לרב פירר, כשחלילה נצטרך לתרומת מח עצם - זה בסדר לגשת ל'עזר מציון', כשנצטרך ארוחה חמה בבית החולים - זה בסדר לגשת לארגון החסד שנפתח בו, כשנצטרך עזרה רפואית - זה בסדר להתקשר ל'איחוד הצלה', כשנצטרך לנקות דם מזירת הפיגוע - זה בסדר להתקשר לזק"א או כשיש תקלה ברכב - זה בסדר להתקשר ל'ידידים'. החרדים כשרים להכול, אבל חלילה לא להיכנס לבית העלמין.

הענקתם ניצחון מתוק לאנשי 'נטורי קרתא' ממאה שערים. הם מאושרים. הם כבר ניצחו בוויכוח הפנים-חרדי: "אמרנו לכם, הם לא רוצים אותנו, הם שונאים אותנו. לא האמנתם? עכשיו תבינו". בעיני לא מעט חרדים, הם כבר לא נשמעים מנותקים מהמציאות, דבריהם גם לא מוקעים. הרבה בזכותכם, מובילי המחאה.

ולא, אני לא מנסה לטאטא את המחלוקת סביב סוגיית מתווה הגיוס. יש מחלוקת והיא אמיתית, אבל היה צריך לדחות אותה ביום אחד. להקפיא את המחאות. לאפשר לכולנו להתאחד ליום אחד בשנה.

ובכלל, מה קרה בין השנים שעברו לשנה הנוכחית? הרי סוגיית הגיוס מעסיקה אותנו 75 שנה. מעולם איש לא חשב להגיד לחרדי שהוא אינו רצוי בבית העלמין. ברור שלא מדובר במחאה נגד חוק הגיוס, מדובר במחאה נגד ממשלת הימין וכמובן הרפורמה המשפטית, שבינתיים הוקפאה. בשם המחאה נגד הממשלה, הרסתם תהליך של שנים בחברה החרדית, גרמתם לנזק אדיר שייקח שנים לתקן אותו. ובכל פעם שידונו על שילוב החרדים בחברה הישראלית, זכרו היטב את השבוע האחרון.

תלמיד ישיבה ממול לשכת גיוס (צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90)
לא מדובר במחאה נגד חוק הגיוס, מדובר במחאה נגד הממשלה. תלמיד ישיבה ליד לשכת הגיוס|צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90

ואולי, אתם שניהלתם את הקמפיין המכוער הזה, תהיו קצת אביב גפן. אותו אביב גפן שבעבר תקף את המגזר החרדי ובשנים האחרונות הבין את הטעות וחזר בו. עוד לא הזכרנו שיום הזיכרון הוא גם יום הזיכרון לנופלים בפעולות איבה, ושם החרדים כבר חלק מ"הנטל". למחבלים קל לזהות את החרדים כיהודים, והמגזר הפך למטרת טרור.

אולי תקשיבו גם למשפחות השכול שלא רוצות את הפילוג הזה. ביממה האחרונה חברי הכנסת החרדים קיבלו לא מעט פניות ממשפחות שכולות המבקשות שיבואו לטקסים.

דוד נתנאל, אחיו של יוני ז"ל שנפל במבצע 'עופרת יצוקה' ברצועת עזה, כתב אמש לחה"כ ארז מלול מש"ס: "בטוחני בוודאות גמורה שאם יוני היה בחיים או יכל לזעוק מהשמים את קולו, הוא היה זועק: 'מה קרה לנו? אנשים אחים אנחנו!'. כולנו יחד מתקיימים כמארג אחד שלם המורכב מגוונים שונים, ואל לנו לפגוע במארג זה ובמיוחד לא ביום זה שמביא לידי ביטוי את האחדות הישראלית לשיא של כל השנה". דוד ביקש מחה"כ מלול לעמוד לצד המשפחה ביום הזיכרון: "דווקא מכם יכולה לצאת בשורת האחדות". 

אסיים בדברים שאמר לי אביב גפן, בריאיון לכותב השורות ל'כיכר השבת', בחג הפסח האחרון: "כשאני רואה היום חרדים - אני אוהב אותם. הם לא האויב שלי, הם האחים שלי. זה לא סתם משפט, הם באמת אחים שלי". לא מסכימים, אבל עדיין אחים.

>>> הכותב הוא פרשן ומגיש בכיר באתר החרדי "כיכר השבת"