"נקודת ההכרעה ליציאה למבצע הייתה, כך אני מאמין בלב שלם, אצלי בטייסת. ראש הממשלה יצחק רבין בא אלי לטייסת יחד עם איתן הבר, לשיחה לפני ההכרעה הסופית. מה אני בסך הכול? ילד, מפקד טייסת צעיר במיוחד. לחדר שלי בטייסת נכנס ראש ממשלת ישראל. הוא אומר לי: 'תסתכל לי בעיניים ותגיד לי אם זה ניתן לביצוע. שמעתי את כל הגנרלים והמומחים, אבל אני צריך שאתה תגיד לי שזה ניתן לביצוע. למה? כי סיירת מטכ"ל, שהיא הטובה בעולם במבצעים מן הסוג הזה ואין אח ורע ליכולות שלה, להם לא כל כך חשוב להם אם זה שדה דב או אנטבה. אתם מחיל האוויר - אתם אחראים. זה ניתן לביצוע?'".
- שר הביטחון גלנט: "חייבים לעצור את החקיקה"
- ביטן ואדלשטיין מצטרפים לגלנט: "להיכנס להידברות מייד"
- גלנט באולטימטום לנתניהו: תעצור את החקיקה או שאצביע נגד
את הדברים הללו סיפר באחרונה תא"ל במיל' שיקי שני. אז, כשנשאל בידי ראש הממשלה אם זה אפשרי, הוא היה מפקד טייסת ההרקולסים ומוביל המבצע לחילוץ בני הערובה באנטבה. "אמרתי לו - 'אדוני ראש הממשלה, תחזור הביתה. נביא לך מחר את בני הערובה'. זה היה ביום שישי, ואכן עמדתי במילה. למחרת שוחררו כל בני הערובה", סיכם שיקי. רק אחרי השיחה עם שיקי החליט רבין לאשר את המבצע. ההשפעה הזו של המקצועיות, הנחישות והביטחון בביצוע של חיל האוויר הייתה הגורם החשוב והמרכזי בהחלטה לצאת למבצע, שאף אחד לא ידע איך יסתיים. חיל האוויר משרה הרבה ביטחון בקרב מקבלי ההחלטות, ומכאן השפעתו עליהם.
הסצינה הזו חזרה בהיסטוריה שלנו כמה פעמים. היו אלה טייסים אחרים וראשי ממשלה אחרים: זה קרה לפני תקיפת הכורים בעיראק ובסוריה, אבל גם מבצעים עלומים במקומות אחרים מספרים סיפור עמוק הרבה יותר. זהו סיפור על השפעה, חשיבות ומרכזיות חיל האוויר בכל החלטה ביטחונית בישראל. זה הסיפור על מקומו של החיל, שנחשב לא רק לזרוע הארוכה אלא לתעודת הביטוח של עם ישראל. הוא מטריית ההגנה של המדינה וחוד החנית לכל פעולה התקפית להגנתה של ישראל.
ייתכן שזו הסיבה שבסוף, התפקיד הכי חשוב במערכת הביטחונית הוא מפקד חיל האוויר. אם יאמר אפשרי, השמיים הם הגבול. אם יאמר לא ניתן, גם רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה לא יוכלו לו, ולו רק בגלל עמדתו המקצועית. כך יצאו לפועל מבצעים מסמרי שיער, מערכות ופעולות לאורך שנות קיומה של המדינה. זה אולי נדמה כמבנה הפוך לפעמים, אבל דווקא בשל כך זה מעיד על חוזקו של הצבא.
אנשי החיל נבחרים בקפידה. מחנכים אותם לא רק לערכים, אלא גם להוביל: בטייסת, את מבנה המטוסים בדרך לתקיפה. באזרחות, היכן שלא יהיו - מורים, מנהלים, או בהיי-טק. מדי שבוע הם מתנדבים להמשיך ולטוס. פעם זו עזה, פעם זו סוריה, פעם אחרת יביאו יהודים באישון ליל מסודאן. כשאלו מהם שהחליטו למחות, הם התייצבו בחזה חשוף כמו שהתייצבו נגד אויב חיצוני כשנדרשו לכך. הם מסכנים את חייהם, ולשיטתם לא היו מוכנים יותר להיות פראיירים. לימדו אותם להוביל - אז הם מובילים גם באזרחות. כשהם טסו לילה-לילה מעל דמשק תחת ירי של עשרות ומאות טילי נ"מ, אף אחד לא מכנה אותם פריווילגים. הם שומרים עלינו.
אפשר להתווכח אם מותר או אסור לסרב. לטעמי אסור לסרב - זו חרב פיפיות מסוכנת ממש, וצריך להשאיר את הצבא מחוץ לפוליטיקה.
המחאה הזו, שהובילו אותה טייסי חיל האוויר, ואחר כך הצטרפו אנשי מערך המ"מ, סיירת מטכ"ל, הקומנדו הימי ויחידות השדה בצה"ל לא פחות (רק הם לא תמיד זכו לחשיפה), הם המנוע מאחורי הלחץ שהופעל על צמרת המטה הכללי ומשם על שר הביטחון יואב גלנט. כמי שפיקד על יחידות הוא יודע היטב את החשיבות של חיל האוויר, ומה קורה אם הוא אינו בכשירות מבצעית עוד. הרגע הזה הלך והתקרב.
ביום חמישי גלנט עוד עשה סיבוב פרסה, אבל אחרי מה ששמע מהצמרת הביטחונית ושמע אצל חבריו מהשייטת שעמדו מחוץ לביתו בעמיקם, הוא הבין שהמצב הביטחוני והלאומי, שהכרסום בצבא המילואים והחלחול לצבא הסדיר מחייב אותו לעמוד ולומר - צריך לעצור את החקיקה ולדבר, להגיע להסכמות רחבות. אסור שיהיה צד אחד מפסיד ואחד מנצח - אחרת לא ניתן יהיה לאחות את החברה הישראלית. חוסנה קריטי ליציבותה של המדינה.
השאלה שנמצאת כעת על הפרק היא כיצד ממשיכים מכאן - איך משאירים את הצבא מחוץ למשחק, מאפשרים לו לייצב את כוחו, לשקם את ההרתעה ולבנות כוח ויכולת להתמודד עם האתגרים הקרובים: לבנון, עזה ויו"ש. ויש גם אתגרים רחוקים כמו איראן.
אף אחד מהאויבים הללו לא מחכה לנו בשקט. אויבי ישראל צופים במתרחש ואולי חושבים שכעת ניתן להעז יותר. יש כאן מבחן מנהיגות לא רק לשר הביטחון, אלא גם לראש הממשלה. הוא יודע מה קורה בצבא, וחייב להרחיק אותו מהוויכוח. עליו לוודא שצה"ל יישאר חזק ובקונצנזוס.