אסור לבטל את רפורמת המח"ר, הרפורמה לצמצום מבחני הבגרות. למה?
קודם כל כי במבחני הבגרות שכולנו מכירים אין שום דבר טוב. בכל העולם בזים לנו על שיטת השינון, שלא מפתחת שום מיומנות ובעצם - למה להמשיך לקדש את הידע, שהרי הוא נמצא היום בכל כיס? התלמיד הוא כבר לא כלי לקיבול מידע. צריך לטפח בו דברים אחרים כמו חשיבה ביקורתית, שאילת שאלות, יכולת עבודה בצוות או את המסוגלות להתייחס לנושא אחד בכמה גישות שונות.
אם אני צריכה לשנן פסוקים מתוך מגילת רות, כנראה שהרגע שבו אכתוב אותם על הנייר הוא יהיה גם הרגע שבו הם יעלמו לי מהראש. עם זאת, אם אחקור את דמות האישה במגילת רות ואשווה אותה לשרה אהרנסון ולגאולה כהן - יש סיכוי שאזכור משהו.
על פי הרפורמה, מה שיחליף את מבחני הבגרות במקצועות ההומניים (תנ"ך, ספרות, אזרחות, היסטוריה) היא עבודה גדולה, מעין עבודה סמינריונית. על פי הנחיות משרד החינוך, החל מכיתה י' ובמהלך שנה וחצי התלמידים ילמדו את המקצועות באופן רגיל, ורק אחר כך יעברו לכתוב עבודות שאותן יעשו בקבוצות של שלושה תלמידים. מורה מלווה יעבור איתם שלב אחר שלב בדרך לעבודה הסופית שתיבחן על ידי בוחן חיצוני. האם יהיו רמאויות? כנראה. הישראלים עם תחמן, לטוב ולרע, וגם היום יש רמאויות. למרות זאת, כשהתלמיד יצטרך לעשות פרזנטציה מול הכיתה על מה שלמד - הוא לא יוכל להעתיק אותה.
מה שחשוב הוא שהתלמיד לא רק מקבל מידע, הוא גם אוסף מידע. אם בעבר מורה הטיל על התלמיד ללמוד על "זכויות אדם", עכשיו התלמיד יקבץ אותם אותם מתוך קטעי עיתונות ואירועים חדשותיים, כשבנוסף יש התייחסות לחלק הרגשי - איך הרגיש עם המידע, איפה התלמיד הזדהה עם הדמות, מתי חשב שצריך היה להיעשות אחרת וכל זה חלק מהציון.
המקום של מקצוע ההיסטוריה, למשל, לא משתנה אלא יקבל זווית אחרת - אולי התלמיד ידע פחות, אבל יבין יותר לעומק. אולי לא 50 נושאים, אלא רק 10 אבל עד הסוף.
לשרת החינוך לשעבר יפעת שאשא-ביטון אצה הדרך. היא מיהרה להוציא רפורמה מאוד חשובה לפני שתאבד את תפקידה, ויש לזה מחיר. השטח מבולבל, לא יודע להתמודד עם ההנחיות החדשות, לטענת המורים אין להם מספיק שעות להכין את התלמידים לעבודת הגשה אבל כן יש להם 40 תלמידים בכיתה ורבים מהם מתנגדים לרפורמה.
מצד שני, צריך לומר - רפורמות לוקחות זמן. גם ברפורמת טרכטנברג שהביאה לחיינו את הגנים הציבוריים כבר מגיל שלוש לא האמינו, והיום זו מציאות שלא היינו מוותרים עליה.