כשהגענו שלשום (שלישי) לאנטקיה, שסמוכה לגבול טורקיה–סוריה, הבנו שזה לא דומה לשום דבר שראינו. הכול חשוך, אין חשמל או טיפת אור. למעשה, כבר אין עיר. לא מדובר כאן רק בכמה עשרות בניינים שקרסו – אסון גדול כשלעצמו. אין רחוב אחד בעיר שלא נפגע, אין סמטה שאפשר ללכת או לנסוע בה. הכול קרס. אסון בקנה מידה שכזה הוא איום ונורא.
כשהסתובבנו ברחובות אנטקיה, זיו ביניונסקי הצלם ואני, הרגשתי שאני מבין את אגדות החורבן. משפחות שלמות שביתן קרס ועוד לא ידוע מה עלה בגורל יקיריהן יושבות בחוץ, בחושך, על המדרכה, בקור של 0 מעלות, ומנסות להתחמם לאורם ולחומם של כמה גזרי עצים או קרטונים בתוך חבית פח. הצבעים היחידים ששולטים הם כתום של אש ושחור של לילה.
רעידת האדמה בטורקיה ובסוריה – סיקור N12:
- הרעש בטורקיה ובסוריה | עדכונים שוטפים
- "הייתי לכוד 5 שעות, צעקתי ולא שמעו אותי"
- מתעדים עצמם לכודים בין ההריסות: "המצב קשה, ממתינים שיחלצו אותנו"
- שעות לאחר רעידת האדמה הראשונה בטורקיה: רעש נוסף בעוצמה 7.5
- שירן פרנקו שניצלה מרעידת האדמה ב-1999: "ישר זה החזיר אותי אחורה"
- תינוקת נולדה מתחת להריסות – אימה נהרגה
עוד קודם לכן, בדמדומי השקיעה, הגענו לאחד הרחובות ההרוסים. התושבים עובדים עם כל הכלים שיש להם וגם בידיים חשופות כדי לנסות להגיע למי שקבור מתחת, אולי הוא עדיין בין החיים. אבל הזמן שחולף והקור הגדול מקשים על העבודה. פתאום מישהו צועק לעברנו "שקט!", ואנחנו מבינים שאולי נשמעו קולות מבין ההריסות. מיד מהומה: אנשים רצים, מקדחות נשלפות, אפילו מנוף וטרקטור, אבל הקולות חדלו.
הכביש מלא בבולדרים שהתנתקו מצלע ההר
בסיום הלילה נסענו לאיסכנדרון, עיר הנמל המפורסמת לחוף הים התיכון. הדרך לשם מפותלת וחשוכה. מצד אחד צוקי ענק ומן הצד השני טיילת לחוף הים התיכון, שבימים רגילים היא אפילו פסטורלית ונעימה. שלשום, בשעת לילה מאוחרת, הכביש היה מלא בבולדרים שהתנתקו מצלע ההר היישר לכביש, ופגעו פגיעה קשה בדרך. את הפנצ'ר תיקנו בדרך, פשוט כי לא הייתה ברירה.
כשסוף סוף הגענו לאיסכנדרון, למלון שבו היינו אמורים לישון, גילינו שלא נוכל לשים את הראש: המלון פשוט קרס יחד עם שאר המבנים בעיר. אלה הממדים: אי אפשר להגיע לעיר אחת שבה הכתה הרעידה ולחזור לישון בעיר אחרת. אזורים שלמים ניזוקו, ערים שלמות שייקח שנים ארוכות לשקם. לכן, גם מספר הקורבנות פשוט בלתי נתפס, למעלה מ-15,000 עד כה בטורקיה, אבל זה עדיין נראה שהרבה יותר.
מספיק היה לראות היום את כמות הגופות שהוצאו אחת-אחת מבין ההריסות, כדי להבין שכבר אין הרבה סיכוי למצוא ניצולים. גם אם ניסים קורים, והם קורים, הם לא משנים את התמונה של עוד ועוד גופות. ילדים שנשלפים החוצה והם עדיין לבושים בבגדי הפיג'מה שלבשו לפני שאמרו לילה טוב ונשקו להוריהם, מכוסים עכשיו בשמיכות ונקברים, כשהמשפחות זועקות מצער – ואין למי. הטרגדיה הזאת בלתי נתפסת, אולי רק בעתיד יתבררו הממדים האמיתיים של מה שקרה כאן בלילה שבו האדמה רעדה.
את מה שהתבקשנו לעשות כאן, לצערי, אי אפשר לעשות בצורה מושלמת. אף סרטון, תמונה ומילים לא יצליחו להביא למי שלא נמצא כאן את התחושה האמיתית והקשה של מה שקורה כאן: חיים במקום אפוף מוות.