לא משנה איזו ממשלה תקום בתקופה הקרובה, בכל מקרה בעוד שנה נזכה כולנו ליום שבתון נוסף ונצעד שוב לקלפיות, הפעם לבחירות לרשויות המקומיות שמתקיימות כל חמש שנים. עם כל הכבוד ל-120 חברי הכנסת שמקדמים הצעות חקיקה ומתווכחים על נושאים עקרוניים יותר ועקרוניים פחות, כל אחת ואחד מהם משפיעים הרבה פחות על החיים של כולנו מראש עיר או מועצה מקומית.

בישראל הקטנה יש מספר בלתי יאומן של רשויות מקומיות: 80 עיריות, 54 מועצות אזוריות ו-121 מועצות מקומיות. הסיבה לאינפלציה בראשי ערים בישראל היא קודם כל היסטורית - המדינה נבנתה על פי מודל של ערי מחוז, עיירות פיתוח ויישובים חקלאיים קטנים. בשנים הראשונות, בשל השוני במוצא התושבים, כל קבוצה דרשה והקימה הנהגה מקומית. מאז, כור ההיתוך הישראלי פועל במרץ - הקיבוצים הופרטו והתפתחו עם הרחבות קהילתיות, במושבים רבים הוקמו בתי מידות וכבר מזמן לא גרים שם רק חקלאים עובדי כפיים, וגם בערים ניתן למצוא עולים חדשים לצד צברים, תושבים מהפריפריה והמרכז.

תל אביב יפו (צילום: 123RF‏)
בתל אביב-יפו ומודיעין זה עבד מעולה (ארכיון)|צילום: 123RF‏

הדרך המהירה לשפר את חיי רוב התושבים היא לבטל רשויות מיותרות ובעצם לאחד רשויות. עם זאת, ברשויות המקומיות מסרבים להשתנות ובעיקר לוותר על מוקדי הכוח שלהם, במטרה להועיל לתושבים. במועצות האזוריות לא מעוניינים בשום שינוי שיחליש את כוחם של יישובים עם אוכלוסייה קטנה (ויש מעל ל-400 כאלו), ובעיקר הן אינן רוצות לוותר על שטחים נרחבים שבתחומם. בעיירות הפיתוח, מנגד, דורשים צדק חלוקתי בשטחים, לא מוכנים "להיבלע" בתוך רשות אחרת ולוותר על עשרות תקנים של מנהלי מחלקות ועובדים רבים. גם ערים שכנות מסרבות להתאחד מאותה סיבה של איבוד משרות, שרובן בשליטת ראש העיר התורן.

המצב מגיע לאבסורד יוצא דופן בגליל העליון: יסוד המעלה, ראש פינה ומטולה הן מועצות מקומיות עם כ-2,000 תושבים, ולכל אחת ראש מועצה, מנהלי מחלקות, עובדים רבים וחשבון הוצאות גבוה בהרבה מההכנסות מארנונה, כשממילא הרוב המכריע של השירותים שמקבלים התושבים הם במועצות השכנות.

מצפה דדו (צילום: ארז דגן)
אותו שטח, אותם בתי ספר ופעילויות תרבות - אבל מועצות נפרדות (מטולה, ארכיון)|צילום: ארז דגן

ליד המועצות האלו תמצאו את המועצה האזורית הגליל העליון שמאגדת 29 קיבוצים, וממש באותו שטח גיאוגרפי יש גם את המועצה האזורית מבואות החרמון שאחראית על 13 מושבים. השטח הוא אותו שטח, בתי הספר ברובם משותפים, כולל פעולות התרבות והפנאי, אבל המועצות נפרדות.

דוגמאות אלו חוזרות על עצמן במקומות רבים בארץ, והבעיה העיקרית היא אפילו לא ההוצאה הכספית על עובדים ברשויות המקומיות, אלא היעדר סדר עדיפויות אחיד. כשיש לך עשרות נציגים של קבוצות לחץ שונות (יישובים קטנים), כל אחד מסתכל רק על האינטרס הצר שלו ולא של כלל האזור.

החלטות אסטרטגיות מתעכבות שנים

תראו למשל את ההחלטה להקים אוניברסיטה בגליל. המועצה להשכלה גבוהה קבעה, לאחר דיונים של שנים, שהמקום המתאים ביותר הוא במרכז האקדמי בתל-חי, צפון אצבע הגליל. מיד קפצו ראשי רשויות מצפת, טברית, עמק הירדן ועכו - חלקם טענו שרק אצלם צריכה לקום אוניברסיטה חדשה, חלקם הסבירו ששיעור ההרשמה אליהן יפגע והיו שהגדילו ופנו למקבלי ההחלטות כדי שיבטלו את ההכרזה על האוניברסיטה החדשה, בבחינת גם אם אני איפגע - שהשכן שלי יסבול יותר.

מכללת תל חי (צילום: דרור מילר)
במל"ג רצו להקים אוניברסיטה בגליל, ראשי מועצות מאוכזבים פעלו לסכל (מכללת תל-חי)|צילום: דרור מילר

הוויכוחים הללו חוזרים על עצמם בהחלטות אסטרטגיות כמו הקמת שדה תעופה בין-לאומי נוסף בישראל, מתקנים למחזור אשפה ופסולת, והקמת בתי חולים חדשים. כל נושא הוא הזדמנות למריבה שמביאה לעיכוב של שנים בתוכנית. לעזאזל התושבים, העיקר הג'ובים והכוח.

הפוליטיקאים נמנעים כבר שנים ארוכות מאיחוד רשויות מאותן סיבות בדיוק - הפסד של תמיכה פוליטית. במשרד הפנים המציאו לפני כמה שנים את "האשכולות האזוריים" שנועדו ליצור מצג של אחדות בין כמה רשויות באותו אזור. עם זאת, מלבד יצירה של, שוב, ג'ובים נוספים, גם זה נכשל במבחן המציאות ולא הצליח לייצר חזית אחידה בשלל נושאים ורק הפך למקום נוסף להתנגשויות ומריבות.

ולמי שחושב שאיחוד רשויות נועד לכישלון, מומלץ שיסתכל על דוגמאות העבר - תל אביב ויפו, רמתיים, כפר הדר, רמת הדר ומגדיאל שאוחדו להוד השרון, קדימה-צורן, מודיעין, מכבים, רעות ועוד.

גיא ורון (צילום: החדשות12)
גיא ורון|צילום: החדשות12

למרות סיפורי ההצלחה האלו, כבר 20 שנה שלא היה איחוד משמעותי במקומות נוספים בגלל חישובים פוליטיים קטנים וחוסר יכולת של המדינה להכתיב את טובת האזרח. לצערי, גם בבחירות בעוד שנה דבר לא ישתנה, מספר הרשויות לא יקטן והשירות לתושב לא ישתפר. לפחות הטקס הזה מתקיים כל חמש שנים ולא פעם בשנה.