המאמר שאתם קוראים עכשיו הוא מעשה של תמיכה בארגון טרור. אם תקראו עד הסוף ותסכימו עם דבריי, אולי גם אתכן יוכלו להאשים בתמיכה בטרור או סתם בהזדהות עם טרוריסטים. לא שיש בדבריי שמץ של תמיכה בטרור, חלילה, אבל ככה שר הביטחון רוצה שנחשוב - גם אם אין ראיה משמעותית אחת לטענה שלו.

לפני כשבועיים פשטו חיילים על משרדיהם של שישה ארגוני זכויות אדם בשטחים. הם פרצו לחלק מהמשרדים, החרימו ציוד והלחימו את דלתותיהם. הסיבה: בני גנץ, שר הביטחון, הכריז עליהם כארגוני טרור. מדובר בכמה מהארגונים החשובים בשטחים, וביניהם נמנים למשל 'אל-חק', הוותיק והמכובד בארגוני זכויות האדם הפלסטינים, וגם הסניף המקומי של האגודה הבין-לאומית לזכויות הילד.

פשיטה צבאית על משרדים וסגירת ארגוני זכויות אדם, במיוחד כשהארגונים הללו ביקורתיים כלפי מדיניות הצבא והמדינה הפושטים עליהם, היא אקט דרמטי, שחייב להרים דגל אדום ולהיות מגובה בהוכחות

עשרה חודשים היו למשרד הביטחון לספק הוכחות לטענותיו הקשות. אלא שאת ה"ראיות" שהם ניפקו לעובדת היותם של הארגונים הללו ארגוני טרור, דחתה בינתיים כל אחת מידידותיה של ישראל בעולם.

לא קל לגרמניה, כדוגמה בולטת, להימנע מתמיכה בישראל. עם זאת, גם היא, לצד שאר מדינות האיחוד האירופי, קבעה שהאשמות מופרכות והחליטה להמשיך לתמוך בארגונים שגנץ מבקש לסגור.

טוב, אולי תאמרו - באירופים תמיד חשדנו באנטישמיות. ובכן, מה נגיד על ה-CIA? לא בדיוק חבורת היפים פרוגרסיביים. השבוע התברר שגם סוכנות הביון האזוטרית הזו לא השתכנעה מהראיות שהציגה ישראל.

כך, ללא ראיות וללא משפט, סגר משרד הביטחון שורת ארגונים פלסטיניים שביקורתיים כלפי מדיניות ישראל וחושפים את עוולות הכיבוש בשטחים. אם זה היה קורה ברוסיה של פוטין, עוד היינו לפחות מצקצקים. פה, זה עבר בשקט.

תשתקו ותצדיעו

גנץ אמר טרור, ואנחנו צריכים להצדיע. אבל כל מי שהסתובב אפילו דקה בישראל יודע כמה נזיל המונח הזה, וכמה קל להדביק אותו למתנגדיך הפוליטיים. תשאלו את בן-גביר, סמוטריץ' או נתניהו, ש"ערביות", עבורם, היא כבר איתות מספיק לתמיכה בטרור. תשאלו את ארגוני הימין שכבר שנים מתפרנסים מאותו קמפיין. לנו בשוברים שתיקה ניסו בין היתר להדביק בגידה. אלא שלנו, לפחות, יש אזרחות וזכות הצבעה. לעמיתינו הפלסטינים אין אפילו את הפריווילגיות הבסיסיות האלה.

איתמר בן גביר (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)
מה בעצם ההבדל מהאג'נדה של בן גביר?|צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

פוליטיקאים ישראלים עשו קריירה מדה-לגיטימציה לכל מי שמתנגד לכיבוש. זה לא משנה אם מדובר בארגונים ותיקים ומוכרים, כמו למשל Human Rights Watch, שישראל גירשה את נציגו עומר שאקיר; או אם אתם פשוט פעילים, כמו נאסר נוואג'עה ועיסא עמרו, האחד עובד ותיק של "בצלם" בדרום הר חברון, השני פעיל זכויות אדם ותיק מחברון עצמה. נאסר, למשל, נעצר ונכפת ל-14 שעות, רק עבור הזכות של 15 דקות "שיחת אזהרה" עם השב"כ. ההתנגדות לכיבוש ועונשה.

בימים האחרונים מנסה איתמר בן גביר לקושש כמה קולות כשהכריז שיגרש מישראל יהודים תומכי טרור. המדינה רעשה, אבל גם זה בקושי. ההגדרה של בן גביר ל"תומכי טרור" רחבה מספיק כדי לכלול ערבים ושמאלנים, ואיכשהו צרה מספיק כדי לא לכלול הילולות בקברו של ברוך גולדשטיין. ועדיין, אנחנו מושכים בכתפיים כי מה ההבדל הגדול בין מה שבן גביר מאיים לעשות לאזרחיות כמוני, לבין סגירת ארגוני זכויות אדם והאשמתם בטרור בלי הוכחה או משפט? שהם פלסטינים? אם אנחנו לא מתקוממים מול זה, ברור למה בן גביר מתקבל במשיכת כתפיים.

>>> יעל לוטן הינה מנכל"ית שותפה ב"שוברים שתיקה"