"ראש הממשלה יאיר לפיד" – כבר התרגלתם לתואר הזה? אחרי עשור בפוליטיקה, יאיר לפיד עשה את הבלתי ייאמן והגיע לקצה הפירמידה, בדיוק למקום עליו חלם ואליו כיוון. אז נכון, עדיין לא ברור כמה זמן הכהונה שלו תימשך, ונדרשו נסיבות פוליטיות באמת יוצאות דופן כדי שהיא תתרחש, אבל לפיד לא הגיע לשם במקרה. לפחות חמישה חודשים יש למי שברזומה שלו היה שחקן, עיתונאי, מגיש, בעל טור, סופר ופרזנטור להעביר במשרד ראש הממשלה, והוא לא יעשה את זה לבד: צוות נאמן של יועצים ועוזרים, אנשים שהלכו איתו שנים, אנשים שבחר בקפידה ושמר קרוב אליו. אולי אנחנו עוד לא מכירים את רוב השמות האלו, אבל הם עוד עשויים לקבוע איך תיראה הקדנציה של הבוס באחד התפקידים הקשים ביותר בעולם.
מנחם בגין הלך שנים עם אותם אנשים, בראשותו של יחיאל קדישאי המיתולוגי. הם הקיפו אותו, שמרו עליו ולפעמים אפילו תמכו בו פיזית. גם לאריק שרון היה מעגל קרוב: וייסגלס, אדלר, אורי שני וכמובן שני הבנים – עמרי וגלעד, שברגעים הכי קשים היו שם בשבילו, ברמה האסטרטגית וגם ברמה האנושית הפשוטה. גם אהוד אולמרט ידע לתחזק צוות נאמן עוד מלשכת עיריית ירושלים והמשרדים בהם כיהן, והתפרקות הברית הזו (בעיקר עם שולה זקן) סימנה את המפלה שלו. בני גנץ, עד לפני שנה וקצת הכוכב העולה של הפוליטיקה שהוביל מפלגה של 30 ומשהו מנדטים, גילה מהר מאוד שלשמור על הפסגה זה הרבה יותר קשה מלהגיע אליה.
אצל נתניהו התמונה שונה: נאמנות היא מילת המפתח. יש כמה שמלווים אותו שנים, אבל לאורך הדרך יותר מדי עזבו בטריקת דלת, ואף יותר מזה – בנט, שקד והנדל הפכו ליריבים פוליטיים, שלושה מקורבים הפכו עדי מדינה נגדו, אחרים, כמו מני נפתלי, גרמו לו לא מעט נזקים. עם זאת, נתניהו לפחות ידע לנהל היטב את המפלגה שלו – בכך אין שני לו בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית. אפילו בן גוריון עזב את המפלגה שלו, שרון לא שרד בליכוד לקראת אישור ההתנתקות, שלא נדבר על מפלגת העבודה שמאז שנות ה-90 מחליפה את המנהיג בכל מערכת בחירות. נתניהו הביט ולמד, והצליח לעצב מפלגה בצלמו ודמותו, כזו שתהיה מספיק דומיננטית אבל לא תאתגר אותו במאבקים על הכתר. לפעמים הוא התעקש לקדם דמויות אפורות, מתוך ידיעה שפוליטיקאים עצמאיים מדי עלולים להביא צרות, ולפעמים פעל על פי מפת שיקולים רחבה יותר. אולי זה הזמן לבקש ממנו שבמידה ויחזור להיות ראש ממשלה, לא יקיים את ההבטחה שכביכול ניתנה לעידית סילמן. לחשוב על כך ששמוליק סילמן יהיה שר הבריאות בפועל, גורם לי כבר עכשיו למיגרנות.
והנה יאיר לפיד, עם "יש עתיד" שלו, שאולי נתפסה אי אז ב-2012 כ"מפלגת אווירה", כזו שתתפרק אחרי קדנציה, מקסימום שתיים - משהו שבין "שינוי" של אבא טומי ל"קדימה" הזכורה לרעה, והיום היא חזקה מתמיד. נסו לחשוב על זעזועים שהמפלגה הזו עברה, ולא תמצאו כמעט, למעט אולי עפר שלח - שניסה לקרוא תיגר ואחרי יומיים נעלם מהמפה. המפלגה שלו נותרה מאוחדת ומגובשת – אף אחד מהאופוזיציה לא חיפש שם עריקים, והמנהיגות של המייסד לא עמדה לרגע במבחן.
אז הנה, דווקא עכשיו הכול עומד למבחן: אמנם הייתה להם תקופת הכנה – הרי משרד האוצר, ראשות האופוזיציה ומשרד החוץ הם לא בדיוק מקומות זוטרים, אבל משרד ראש הממשלה זו ליגה אחרת, ואחריות אחרת. האם הם ימשיכו להיות לשכה שקטה ומשעממת שלא מספקת כותרות, או שהתפקיד החדש יביא איתו גם מאבקי אגו וכוחות שיביאו עוד ראיונות בסגנון שמרית מאיר? גם אם לדני וסלי, תמי נשיא, אטל הובן ורועי קונקול ישנם סודות לא נעימים מעבודה של שנים עם לפיד (וזה לגיטימי כשמדובר באדם עם פרופיל ציבורי גבוה כל כך), ספק אם נקרא עליהם בריאיון עיתונאי.
ההימור שלי: נפתלי בנט, שראה את כל הכוורת שלו מתפרקת רגע אחרי שהיא נבנתה, יביט בקנאה על הצוות של לפיד. לא בטוח שזה יספיק לקדנציה עם הישגים כלשהם, אבל ראש הממשלה החדש שלנו יכול להיות בטוח שאת המלחמות שלו, ולא חסרות לו כרגע, הוא לא יצטרך לנהל בתוך הבית. זו כבר נקודת התחלה טובה יותר.
