נשארתי שריד יחיד לקהילה היהודית העתיקה שהתקיימה במשך דורות בחבל נג'ראן שבממלכה הסעודית. כל שאר בניה כבר נאספו אל אבותיהם. לקראת מלאות לי 80 שנה, אני משתוקק לבקר במקום הולדתי, בבית הוריי, להתפלל על קברי אבותיי, להיזכר בילדותי המאושרת ולראות את המבנה הקרוי עד היום "קסר אל-יהוד" בעיר נג'ראן, שהתרחבה והתפתחה מאוד ושינתה פניה, כפי ששמעתי, מאז עזבתי אותה כילד יחד עם כל היהודים ב-1949. כאב לי כשהגיעו דיווחים בשנים האחרונות על ירי הטילים מצד החות'ים לעבר תושבי העיר ושמחתי לשמוע שהנזקים תוקנו.
60 משפחות יהודיות חיו בנג'ראן ובכפרים סביבה. חלק מבני הקהילה עבדו בשרות הוד רוממותו המלך עבד-אל-עזיז אבן סעוד כמתקני כלי הנשק של חייליו וכיצרני כדורים לרוביהם. אחרים עבדו כנפחים, חרשי ברזל, נגרים ומעבדי עורות. שלא כפי שהיה נהוג בתימן, מותר היה ליהודי נג'ראן לשאת ג'מביה, פגיון, בחגור. עד היום אני זוכר את חיילי המלך מפנקים אותי בסוכריות ומלטפים את תלתליי.
כידוע, צורף חבל נג'ראן לממלכה הסעודית על פי "הסכם טאיף" מ-1934, וכוחות תימן גורשו מן האזור. היהודים חיו מאז כבני חסותו של המלך, בטוחים מכל פגע. כשקמה מדינת ישראל יצא מטעם המלך כרוז שקרא ליהודים להירשם לעזיבה. אחר כך הורו נציגי המלך על כולם, 260 נפש, רובם ילדים כמוני - להיאסף בכיכר. המתינה שם שיירת גמלים שעליה הועמסו חפצי המשפחות. לפני שקיעת השמש התחלנו לצעוד אל גבול תימן הסמוך.
אני פונה להוד רוממותו המלך סלמאן וליורש העצר בנו, האמיר מוחמד בן סלמאן, שיתירו לי לבוא לנג'ראן כשכוחי עדיין עמי. אני מתגעגע לשם בכל נימי נפשי. טעם התמרים המתוקים של נג'ראן עדיין על לשוני. אינני יודע כמה חיים יוסיף לי אלוהים וחלומי הוא להיפרד מעיר הולדתי האהובה, שכל חיי שמעתי סיפורים עליה. אנא, עשו עמי את החסד הזה.
הקריאה הזו למלך סעודיה פורסמה לראשונה כמאמר בוול סטריט ז'ורנל. למאמר המקורי לחצו כאן