נהוג לומר שבישראל ממשלות קורסות לא בגלל האופוזיציה, אלא בגלל הקואליציה: הסכסוכים הפנימיים מכרסמים בה מבפנים עד שיסודותיה מתחילים להתפורר והיא מתמוטטת. זה נכון כמובן גם בקואליציה הזו, שכבר איבדה כמה חברים, אבל הפעם מהלך אחד של האופוזיציה הצליח לשנות את פני הדברים וכנראה לקצר את חיי הממשלה באופן ניכר.
אותו מהלך נולד בישיבת ראשי בלוק נתניהו לפני שלושה שבועות. ההחלטה הייתה להפסיק לשתף פעולה עם הקואליציה באופן מוחלט בכל הנוגע לחוקים ממשלתיים. כשבקואליציה הפנימו שהפעם נתניהו רציני, היה לכך אפקט כפול. ראשית, פוליטיקאים מנוסים כמו סער הבינו שהממשלה לא תצליח להעביר מהלכים בסיסיים כמו הארכת תקנות טכניות. שנית, חברי הכנסת המתנדנדים בקואליציה הבינו שמעתה והלאה ההישענות על המשותפת היא עובדה מוגמרת.
יש הבדל בין הישענות על כל סיעות האופוזיציה, ובכלל זה על המשותפת, לבין תחזוק ממשלה שתלויה אך ורק בטיבי ועודה. הלחץ הוליד שרשרת טעויות, ובראשן הפיכת תקנות יו"ש למבחן להמשך קיומה של הממשלה.
סער שגה בכל צעד ושעל בדרך: הוא האמין שהפעלת לחץ על רע"ם תגרום לחבריה להתיישר, אך הלחץ יצר אפקט הפוך. כשכל העיניים היו נשואות לרע"ם, חבריה לא יכלו להרשות לעצמם לתמוך בחוק שמסדיר את המשפט הישראלי בשטחים. נוסף על כך, הוא שכנע את סילמן שימיה של הממשלה ספורים, ולכן גם אם תצביע נגד הממשלה, היא לא באמת תסתכן בפרישה. סער ניסה השבוע לתקן, אך ייתכן שזה כבר מאוחר מדי.
לקריאת כל כתבות מגזין N12 לחצו כאן
הדרמה הפוליטית - סיקור נרחב ב-N12:
- חוק יו"ש נפל, מה קורה עכשיו?
- ליברמן: "החלטנו לדחות כרגע את דיוני התקציב"
- זועבי למקורביה: אם יעלה, אצביע נגד חוק יו"ש גם בשבוע הבא
- "אחד ביום": מאחורי חוק יו"ש
בזמן שהאופוזיציה עושה את תפקידה וחותרת בכל הכוח להפלת הממשלה, לא ניתן לומר את אותו הדבר על הממשלה. בנט מנהל את המשבר בשלט רחוק. הוא לא משוחח אישית עם ג'ידא רינאוי זועבי ומאזן גנאים, ומותיר את הניהול ללפיד – אף שייתכן שכבר אינו חולק איתו את אותן מטרות. בסביבת רינאוי זועבי מספרים שאיש לא שוחח איתה מאז נפילת תקנות יו"ש, וזאת אף שאינה שוללת לחלוטין פרישה מהממשלה.
ניהול הקואליציה נפל בין הכיסאות: בנט אינו מוכן להפשיל שרוולים ולהתגייס לפתרון המשבר, כי אינו רוצה שידבקו בו התחנונים לגנאיים ולרינאווי זועבי וכי אינו מרגיש שיש לו השפעה מיוחדת עליהם. לו זה היה נתניהו, הוא כבר היה ישן אצלם בלשכה. הבמה הועברה ללפיד וליברמן - שגם הם ניתקו מגע עם הח"כים הערבים מרוב זעם וניסו לעצור תקציבים והחלטות ממשלה שאמורות להיטיב איתם. זאב אלקין מזמן משך ידיו מניהול אירועי הקואליציה. בתקווה חדשה הודיעו לבנט וללפיד שמעתה הם יצטרכו להסתדר לבד ולפתור את הבעיות הפנימיות בעצמם. מי נשאר? למעשה, מנסור עבאס הוא היחיד שנלחם בכל כוחו להציל את הממשלה, והוא משלם על כך את מלוא המחיר. אלא ששותפיו הפכו את המשימה לכמעט בלתי אפשרית כשבחרו להעביר את חוק הדגל דווקא בשבוע הזה ואותתו שבממשלה הזו יש צד אחד שהצרכים הפוליטיים שלו חשובים יותר.
כשכולם הבינו שהעסק מתמוטט זעק אורבך במליאה שהניסוי עם רע"ם נכשל. גם הוא יודע שזה לא מדויק. אורבך התכוון לכך שהניסוי שבו ממשלה נשענת באופן מוחלט על מפלגה איסלאמית נכשל, אבל שיתוף הפעולה הקואליציוני עם רע"ם הצליח מעל המצופה בנושאים רבים. הממשלה החלה לסגור פערים של שנים רבות, שהזנחתם פגעה בחברה הישראלית כולה. עם כל הכבוד לזעקות השבר של הליכוד, גם באופוזיציה וגם בקואליציה מעריכים שרע"ם תהיה שותפה בממשלה הבאה – גם אם תהיה זו ממשלת ימין – אך לא כאצבע ה-61.
עבאס, אגב, מעולם לא רצה להיות האצבע המכריעה בממשלה. הוא הבין את המשמעות והעדיף ממשלת ימין רחבה יותר, אך לא הייתה כזו בנמצא. כעת הוא נלחם על המורשת שלו, אבל בכנסת מעריכים שיצליח מעל המצופה. ממשלה שחברה בה מפלגה ערבית היא ממשלה מגוונת יותר, שתיתן למי שעומד בראשה מרחב תמרון רחב יותר. אך השבוע נפל האסימון – רע"ם תוכל להצטרף רק לממשלה שעומדת בזכות עצמה. לא ניתן לצפות מחברי הכנסת הערבים להצביע נגד צו מצפונם בנושאי ליבה מהותיים, אף שעמיתיהם היהודים עושים זאת לעיתים קרובות.