עד מודי בר-און מגישי הספורט בטלוויזיה היו קריינים, אנשים רציניים בדרך כלל עם קול בריטון סמכותי, עם חליפה ועניבה, שהקריאו מטלפרומפטר והתייחסו לספורט כמו סוג של מבט לחדשות. ואז הגיע מודי - עם סוודר או סווטשירט, בגדים שעד אז מגישים לא העזו להופיע איתם בטלוויזיה, והתחיל לדבר. לא להגיש, לא לקריין אלא לדבר אלינו הצופים. כאילו הוא לא באולפן אלא בסלון אצלך בבית.
מודי החל כבדרן, כסטנדאפיסט שהופיע מול קהל. לכן הוא ידע להגיב במהירות לאירועים, בדרך כלל ביטא את מה שהרגשנו אנחנו האוהדים מול המסך. הוא לא התייחס בחרדת קודש לא אל עצמו וגם לא למשחק. היו שדרים שהתייחסו לכל טעות של שחקן או שופט כאילו נחרב העולם. מודי התבדח על זה, ונראה שהוא נהנה מכל רגע. השיער הארוך והפרוע, שהתקצר אחר כך, היה הביטוי המושלם לכך. שדרים ועיתונאים גברים היו בדרך כלל בתספורת קצרה ומסודרת. מודי, כמו השיער שלו, היה משוחרר וחופשי מכבלים.
מדי שידור, כשסיים את דיוני האולפן והעביר את הצופים למשחק, הוא אמר "תבלו". כך ממש בכל שידור. המילה הזאת ביטאה תפיסת עולם שלמה, שקשה להסביר כמה הייתה מהפכנית בשנות ה-90. אלו היו השנים שכדורגל נתפס כמו האמירה של ליבוביץ' על 22 חוליגנים שרצים אחרי כדור. הכדורגל נחשב כאירוע נחות, גם בקרב שאר ענפי הספורט. כדורסל וכדוריד נחשבו כענפים אינטליגנטיים. כדורגל היה מזוהה עם יצרים, התפרעויות וקללות. סטרס בלתי פוסק.
ואז הגיע מודי עם הנינוחות, ההומור והניתוח האינטליגנטי של תופעות חברתיות ובעיקר עם ה"תבלו". הכדורגל, הוא התעקש לקהל, הוא בדיוק כמו קולנוע וכמו תיאטרון: באים כדי לעבור מסע רגשי עם התחלה, אמצע וסוף, עם הקשרים היסטוריים, תרבותיים וחברתיים.
_autoOrient_i.jpg)
"הכול אנשים" קראו לאחת התוכניות הדוקומנטריות שיצר. גם הכדורגל, שידר מודי, הוא לא רק ניצחון והפסד אלא קודם כל סיפור על בני אדם, סיפור שאף אחד לא ידע לספר טוב ממנו.
לאט לאט השינוי הזה חלחל, והצליח. לא היה אדם שעשה יותר ממודי להנחלת השינוי התפיסתי שכדורגל הוא חלק מהתרבות, שהוא סיפור גדול יותר מהמגרש ויכול להיות בילוי משפחתי.
מודי היה כותב בחסד, יוצר דוקומנטרי מעולה (בסדרות הנפלאות יחד עם ענת זלצר). כשחיפשתי משפט בעל תובנות מקוריות לקריינות על התרבות הישראלית - התקשרתי אליו לקבל עצה.
אבל עבורנו, אוהדי הספורט, מודי ייזכר קודם כל בגלל התחושה החמקמקה הזאת שהצליח להעביר לכל צופה וצופה בערב של ליגת האלופות. התחושה שהאיש עם השיער הארוך והפרוע על המסך הוא לא המגיש, אלא החבר החכם והשנון שיושב לצידך על הספה ורואה איתך את המשחק.