נפתח בחדשות הטובות: גם כעבור חודש של טרור, שבו ידענו ארבעה פיגועים רצחניים ו-14 ישראלים נהרגו (יותר מאשר הרוגי "שומר החומות", על 4,360 הרקטות שנורו לעבר ישראל) – רצועת עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים לא מצטרפות למעגל האלימות, והציבור שם מעדיף לשבת בשקט. מהומות? עימותים אלימים מרובי משתתפים? הפגנות ענק? ממש לא. הפלסטינים מצביעים ברגליים. אגב, גם אם הפיגועים האלה מסיבים קורת רוח ואפילו שמחה לרבים בשטחים, הם צוהלים בבית 24 שעות ואחר כך חוזרים לעבודה, גם בישראל, "כאילו כלום לא קרה", כמו שאמר לי השבוע תושב השטחים.

סיקור N12:

כעת לחדשות הרעות – בניגוד לעבר, כבר לא צריך מערך מאורגן של טרור כדי ליצור כאן תחושה של פחד אמיתי ולהעלות את הסכסוך שלנו לנתיב מסוכן. מעבדות הנפץ של חמאס בשכם, מהנדסי הג'יהאד האיסלאמי מחברון או תשתיות נרחבות של גדודי אל-אקצא במחנות הפליטים, לא פועלים כבר שנים. מי שמנסה להרים את ראשו באופן מאורגן נתפס מיד, הודות ליכולות סיכול נדירות של השב"כ בשטחים. אבל מתברר שלא צריך את כל אלה כדי לחולל את מה שהטרור מבקש לעשות – חשש בקרב הציבור ומקבלי ההחלטות בצד של היריב.

אז נכון, אין היום אלפי מתנדבים פלסטינים שנמצאים ברשימות המתנה כדי לבצע פיגועי התאבדות (כמו בשיאה של האינתיפאדה השנייה), ספק אם אפשר למצוא עשרות. אבל גם בודדים, חמושים בנשק (וכזה קל מאוד להשיג בשטחים) הנחושים להיכנס לישראל (עדיין אין קל מזה דרך פרצות הגדר) עלולים ליצור תחושות דומות ולגרום במו קליעיהם להסלמה רבתי.

יש עוד בשורות רעות: הרשות הפלסטינית איבדה את השליטה והריבונות שלה בצפון הגדה, ובפרט במחנה ג'נין. אנשיה כבר לא יכולים להיכנס למחנה ולהטיל שם את מרותם וריבונותם. מי שנכנס לאזורים המסוכנים ומפלרטט עם הרעיון של עימות אלים עם ישראל אינם רק הקיצוניים שבקיצוניים – אנשי הג'יהאד האיסלאמי מהפריפריה הרחוקה של צפון הגדה: הפעם כבר מדובר בחלקים מתנועת פתח, בשר מבשרה של הרשות, השותפה הבכירה של ישראל בכל הקשור לסיכול טרור. גורמי פתח שונים, בעיקר באזור ג'נין, הפכו בשנים האחרונות רדיקליים, הצהרותיהם אינן משאירות ספק לגבי תפיסת הסכסוך שלהם. כך, נוצר מצב שבו אדם המזוהה עם פתח ביצע פיגוע קשה שזוכה לתמיכה מגורמי פתח שונים באזור ג'נין.

מבצע הפיגוע הוא בנו של קצין בכיר מהביטחון הלאומי (להבנתי הוא עמיד, כלומר דרגתו מקבילה לתת-אלוף, ולא לאל"ם כפי שהפלסטינים טוענים). בכל מקרה הוא הארד-קור מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. כך נוצר תחום אפור שבו נפגשים הטרור והרשות הפלסטינית הממוסדת.

אבו מאזן יו
כל עוד הוא בראש - הרשות הפלסטינית בוחרת להילחם בטרור. אבו מאזן|צילום: Issam Rimawi, getty images

התמונות שיצאו הלילה ממחנה ג'נין מספרות את מורכבות הסיפור. בכירים ברשות, חלקם על מדים, מגיעים לנחם את עמיתם, איש פתח, בכיר במנגנונים, על מותו של בנו שביצע פיגוע בישראל. במצב כזה הקווים מיטשטשים ושני עולמות, לכאורה מנוגדים, נפגשים.

על גינוי פומבי של הפיגוע מצד בכירי הרשות אין מה לדבר. היחיד שעושה זאת בפומבי ובריש גלי הוא הראש, אבו-מאזן. כל עוד הוא נמצא בתפקידו, בחירתה של הרשות ברורה – מלחמה בטרור ללא פשרות. זו משנתו של האיש שישראל דאגה במשך שנים להקטין ולהעלים, לדמות לאפרוח בלי נוצות ולהפוך ללא רלוונטי. אבל מה יקרה כשהוא באמת ירד מהזירה? ביום הזה שום דבר כבר לא יהיה מובן מאליו, הקונספציות והנחות העבודה שלנו יעברו בחינה מחודשת. מה תהיה עמדתה של פתח כלפי ישראל? כיצד יתנהג כל מחוז? מה לגבי לובשי המדים הפלסטינים? כל אחד מהגורמים האלה יצטרך לבצע הערכה ובחירה מחודשות לגבי עמדתו סביב תפוח האדמה שהיה – וכנראה יישאר – הכי לוהט בשטחים: ישראל.