לאט לאט מחלחל מושג "המדינה האחת" לשיח הישראלי, אולם מידת העניין שמפגין רוב הציבור בישראל כלפי הנושא עדיין מוגבלת, וניכר קושי לדמיין כיצד ייראו החיים אם וכאשר התרחיש הזה ייהפך למציאות. מדי פעם עולים קולות נועזים שמציבים מראה נוקבת בפני הישראלים, כמו זה של הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט, אולם אלה נבלעים במהרה בשאון העיסוק האינטנסיבי בסוגיות הקורונה, אירן או התסבוכת הפוליטית הבלתי נגמרת.
בכלל, בישראל פועלים לפי קבועי זמן קצרים ומהירים, ממוקדים בהתפתחויות שוטפות - בעיקר במישור הפוליטי והצבאי - וחושבים "לפי אירועים" ולא בצורה תהליכית. כל זאת, בזמן שחלק גדול מהגורמים המשנים את המציאות מתפתחים בזרמי מעמקים ובקצב איטי. תרחיש "המדינה האחת" - כלומר ישות שתתקיים בכל השטח שבין נהר הירדן לים התיכון - נמנה עם אותם אתגרים חמקמקים לפענוח, אשר מתחילים לשנות את חיינו כבר עתה וישנו אותם עוד יותר בעתיד.
רעיון ישן בהקשר חדש
רעיון "המדינה האחת" קיים מאז ראשית ימי הסכסוך. בקרב היהודים ניכרה עד 1967 תמיכה רחבה יחסית ברעיון חלוקת הארץ, כאשר בשוליים התקיימו תמיד קבוצות שצידדו בכינון מדינה אחת או במדינה דו-לאומית (שמבוססת על הסכמה בין שני לאומים, ואין לבלבלה עם המדינה האחת). מלחמת ששת הימים סימנה תפנית בהלך החשיבה הציוני הוותיק ובמוקדו החייאת רעיון ארץ ישראל השלמה. עם זאת ,האינתיפאדה הראשונה המחישה את הקושי לקיים מציאות של מדינה אחת דה-פקטו, ותיעלה את ישראל לדיון הרציני ביותר בתולדותיה לגבי חלוקת הארץ על בסיס חזון שתי המדינות, כפי שגולם בהסכם אוסלו. אותו ניסיון היסטורי הסתיים בשבר חריף בעקבות האינתיפאדה השנייה, אירוע שממנו ניכרת נסיגה מתמשכת מחזון שתי המדינות.
כך, נעלם בהדרגה הדיון בנושא הפלסטיני מהשיח הישראלי בעשור האחרון. זוהי החממה שבתוכה צומחים הרעיון - והמציאות - של המדינה האחת. הקצוות בימין ובשמאל דווקא מסמנים את המגמה ואת היעד הסופי באור חיובי, המדינה האחת בעיניהם היא חזון בר מימוש. כך מוצאים עצמם בצלאל סמוטריץ' יחד עם א.ב. יהושע, חותרים לאותו היעד אך מכיוונים מנוגדים שלעולם לא ייפגשו, כאשר בתווך מצוי רוב הציבור שמפגין עניין מועט בדינמיקה המתהווה ובעתיד הצפוי.
בפועל, המדינה האחת הופכת למציאות כבר עתה, לפחות ביהודה ושומרון. בגדה המערבית מתרחב כל העת קו המגע בין שתי האוכלוסיות ומטושטשת ההפרדה ביניהן: המרחב הטריטוריאלי - ועימו המשקל הדמוגרפי - של ההתיישבות הישראלית באזור גדלים בהתמדה, תוך השקה למרחב הפלסטיני, והזיקות הכלכליות והתשתיתיות של יהודה ושומרון בישראל גוברות כל העת, באופן שמצמצם אפשרות להפרדה בין שתי החברות בעתיד.
היחס הפלסטיני כלפי רעיון המדינה האחת משקף תמונת ראי למגמה בקרב היהודים. עד לפני ארבעה עשורים, רווח בקרב הפלסטינים קונצנזוס סביב היעד של מדינה אחת בהגמוניה פלסטינית, שבה יוכלו היהודים לחיות כמיעוט. אולם בעקבות כישלונות היסטוריים מתמשכים, הובן הקושי במימוש אותו יעד שאפתני, וניתנה קדימות לחזון שתי המדינות, שכאמור מתפוגג מאז 2000.
בעשור האחרון רעיון המדינה האחת זוכה לתחייה במערכת הפלסטינית. אם בקרב היהודים מדובר במציאות המתפתחת נוכח אדישות, הרי שיחסם של הפלסטינים כלפי הרעיון מגלם מודעות רבה. ברקע ניצב השפל שבו נתונה התנועה הלאומית הפלסטינית נוכח הקיפאון המתמשך במו"מ המדיני, השסע העמוק מבית וחוסר העניין הבין לאומי בסכסוך, לצד עליית דור ה-Z הפלסטיני שנולד אחרי שנת 2000 ומעניק חשיבות רבה יותר מהוריו למימוש עצמי ומיואש מהאידיאולוגיות הגדולות של העבר שלא הניבו הישג משמעותי.
הפרשנות הפלסטינית לרעיון "המדינה האחת" כיום שונה מבעבר: פעם קידום הרעיון הונע מכוח שיקולים אידיאולוגיים וניתוח אסטרטגי, בעוד כיום הוא נסמך על מניעים פרקטיים של שיפור מרקם החיים. יתרה מכך, בעבר הוגדרה המדינה האחת כישות שתישלט על ידי הפלסטינים, בעוד שכיום רבים מהפלסטינים מוכנים להסתפח למדינת ישראל ולחיות - לפחות בטווח הקצר - תחת הגמוניה יהודית. הפלסטיני אינו זונח את כמיהותיו הלאומיות או שוכח את זהותו, אלא ממסגר אותן בהקשר עדכני שבראייתו יאפשר לו בה בעת הישגים קולקטיבי-לאומי ופרטי-אזרחי, הלך רוח שמומחש בסקרי דעת רבים שנערכים בקרב הפלסטינים בשנים האחרונות.
בנתיב לא מודע אל "המדינה האחת"
בישראל קיים חשש תמידי מהתפרצות תרחישים כאוטיים, מכיוון המערכת הפלסטינית, ובראשם "אינתיפאדה שלישית". אולם, אפשר כי האיום האמיתי לא מגולם ב"פיצוץ" שממנו מתריעים בישראל מזה עשור ולא התממש עד כה, אלא דווקא בשקט הזוחל, היום-יומי של היווצרות המדינה האחת. סביר כי ההגעה למציאות של מדינה האחת לא תתרחש בנקודת זמן אחת ברורה ולא מכוח החלטה סדורה, אלא מתוך דינמיקה של התהוות, כלומר "היתעלות" לא מתוכננת למצב לא רצוי.
הנתיב בדרך ל"מדינה האחת" עשוי לעבור דרך כמה תחנות מרכזיות. הראשונה צפויה להיות היחלשות השלטון הפלסטיני והתפתחות של "מדינת קנטונים", למשל בעידן שלאחר אבו מאזן. השלב השני יכול להיות מגולם בסיפוח ישראלי רשמי של חלק מיהודה ושומרון או כל האזור, דבר שילווה בהענקת מעמד תושבות או אזרחות לפלסטינים בשטחים שיסופחו. בשלב השלישי, אפשר שתתפתח מציאות אפרטהייד לאור חוסר הרצון הבסיסי של ישראל לאזרח מיליוני פלסטינים. אולם, מתח פנימי עז בתוך ישראל, לצד לחץ בינלאומי כבד עליה, עלולים להביא לבסוף לתחנה הרביעית והקריטית - הכרזה רשמית על מדינה אחת, שבה כלל התושבים יהיו אזרחים שווי זכויות. יהיה זה ראשיתו של פרק היסטורי חדש, כזה שלא יבשר בהכרח על התפוגגות המתח והעוינות מהעבר אלא דווקא על החרפתם, והפעם ברוח של "בלקניזציה". "המדינה האחת" תהיה ישות שבה שני הלאומים יחתרו לדומיננטיות ולהותרת הקבוצה השנייה כמיעוט.
ישראל מתקשה כיום להגיע להכרעות אסטרטגיות בכלל ובהקשר הפלסטיני בפרט. את ההכרעות מחליפה שיטה - שמאדיריה מגדירים אותה כ"אסטרטגיה" - ומכונה "ניהול הסכסוך" (או "צמצומו") ו"שלום כלכלי". היא נשענת על הנחות יסוד ולפיהן ניתן להקפיא מצב עד שיבשילו התנאים להחלטות אסטרטגיות, אולם בפועל מדובר בדרך עקיפה שמובילה גם היא למדינה האחת.
רעיון "המדינה האחת" מתקרב מדי יום לנקודת אל-חזור, אולם אינו תרחיש דטרמיניסטי. הדבר מחייב ראשית כל הנהגה בעלת חזון, אומץ לקבל הכרעות, ובעיקר הבנה עמוקה לגבי תהליכים היסטוריים. ב-2022 נראה כי האפשרות לממש את חזון שתי המדינות ברוח אוסלו קלוש - הן בשל השתנות פני השטח ביהודה ושומרון והן בשל פיצולה של המערכת הפלסטינית. מה שכן ניתן ואף רצוי לקדם הוא הפרדה, קו תיחום שיגדיר היכן נגמר המרחב היהודי ומתחיל זה הפלסטיני. את היעד הזה מומלץ לבצע בתיאום עם הפלסטינים, אולם אם לא תהיה היענות לכך אפשר גם לבחון מהלכים חד-צדדיים.
אין הכרח שמעבר השני של הקו תתקיים מדינה עצמאית, וסביר כי הישות הפלסטינית תמשיך לשמור על זיקה הדוקה (ותלות) רב-ממדית עם ישראל, ואף תציב אתגרים ביטחוניים. אולם הפרדה טריטוריאלית, כפי שהבינו כמה מהאבות המייסדים, ובראשם יגאל אלון, היא נכס אסטרטגי: היא לא תאפשר לוותר על החרב, אך תסייע לצמצום דילמות מבית ותחזק את הסיכוי לקיים מדינה יהודית, דמוקרטית ויציבה.
>>>ד"ר מיכאל מילשטיין - ראש הפורום ללימודים פלסטיניים במרכז דיין באוניברסיטת תל אביב וחוקר בכיר במכון למדיניות ולאסטרטגיה (IPS) באוניברסיטת רייכמן