הנשיא יצחק הרצוג הוזמן לבקר בקרוב בטורקיה. כל הסימנים מעידים כי נשיא טורקיה ארדואן גמר אומר לחמם את יחסי ישראל-טורקיה. מה עומד מאחורי השינוי בעמדה הטורקית?
דיווח N12:
- ארדואן שוחח עם הנשיא הרצוג ודן איתו בקידום היחסים בין המדינות
- ארדואן: נשיא המדינה הרצוג יבקר בטורקיה בתחילת פברואר
- בישראל עדיין לא אישרו את ביקור הנשיא בטורקיה
טורקיה הייתה המדינה המוסלמית הראשונה שכוננה יחסים – ובגלוי – עם ישראל ב-1949. מאז ידעו היחסים עליות ומורדות. כך, למשל, ישראל וטורקיה חברו לאירן בסוף שנות ה-50 בהקמת ברית פריפריה, שנועדה להוות משקל נגד לחתירתה של מצרים להנהגת העולם הערבי בראשות עבד אל-נאצר. הייתה זו ברית חשאית שהיו בה חילופי מודיעין ושיתופי פעולה ביטחוניים. עם דעיכת האיום המצרי הצטננו היחסים, וזאת בשל הצורך הטורקי בקול הערבי באו"ם בעניין הסכסוך בקפריסין. שנות ה-80 היו "קרות" במיוחד, וזאת בעקבות החלטת ישראל לספח את ירושלים (1981), מלחמת לבנון הראשונה (1982) והתלות הטורקית בנפט הערבי.
סיומה של המלחמה הקרה, ועידת מדריד והסכמי אוסלו עם הפלסטינים יצרו תשתית מחודשת לחימום היחסים. בהקשר זה יש גם לראות את ביקורו של הנשיא חיים הרצוג, אביו של הנשיא הנוכחי, בטורקיה ב-1992, לרגל ציון 500 שנה לגירוש ספרד - שהוביל יהודים רבים להגר לאימפריה העות'מנית.
באותן שנים, בד בבד עם פעילות דיפלומטית ערה, שיתוף הפעולה העיקרי התנהל בחשאי במישור הצבאי, והוא כלל חתימת שישה הסכמים צבאיים, אימונים משותפים של חילות האוויר ועוד. שנות ה-90 היו תור הזהב של יחסי ישראל-טורקיה. הוא התבטא גם בסחר כלכלי הולך וגדל (שהגיע לכמה מיליארדים של דולרים), חילופי תרבות ואקדמיה, וכמובן תנועת תיירות ערה שהתפרסמה בשל שיטת "הכול-כלול", שפיתתה ישראלים רבים להתארח במלונות בטורקיה.
בשנות ה-2000 התרחשו כמה אירועים שהשפיעו אט-אט על יחסי ישראל-טורקיה לרעה: האירוע הראשון הוא האינתיפאדה הפלסטינית שהביאה לחיזוק הביקורת על ישראל, גם בקרב חוגים שתמכו בשיתוף הפעולה עמה, וזאת בשל רגישות דעת הקהל הטורקית לסוגיה הפלסטינית. אירוע נוסף שהשפיע על היחסים הוא עליית ארדואן ומפלגתו האסלאמית לשלטון ב-2002. לבסוף, השפעה נוספת על היחסים יצר כיבוש עירק על ידי ארצות הברית ב-2003.
עם זאת, שיתוף הפעולה הצבאי המשיך, הסחר ההדדי גדל והתיירות פרחה. לאחר השלמת הנסיגה הישראלית מעזה (2005) ארדואן הגיע לביקור בירושלים, ואילו פרס ואבו מאזן הופיעו לפני הפרלמנט הטורקי. ארדואן גם החל לתווך בין ישראל וסוריה, ואף כמעט הביא לפגישה בין אולמרט לבשאר אל-אסד ב-2007. מבצע "עופרת יצוקה" (סוף 2008) מצד אחד, תקרית משט המרמרה (מאי 2010) והאביב הערבי מצד שני, האיצו את תהליך ההתרחקות של טורקיה מישראל. אמנם פרשת המרמרה הסתיימה ב-2016 והשגרירים חזרו, אולם אלה הוחזרו שוב לאחר אירועים בעזה במאי 2018 והמתיחות סביב העברת שגרירות ארצות הברית לירושלים.
השינוי הנוכחי בעמדה הטורקית הוא תולדה של שינוי באינטרסים, וזאת כתוצאה מבעיותיו של ארדואן בבית, באזור ובזירה העולמית. המצב הכלכלי הקשה שהוביל לעלייה באינפלציה ולפיחות גדול בלירה הטורקית, כמו גם הבחירות המתקרבות לנשיאות ולפרלמנט, יוצרות לחץ על ארדואן להשיג הישגים בזירה הפנימית.
בזירה האזורית ארדואן סבל מכישלונות רבים – תולדה של שיתוף הפעולה עם אירן, האחים המוסלמים וחמאס. מדיניות זו הובילה לבידודה של טורקיה באזור ולמתיחות עם ישראל, מצרים, מדינות המפרץ ועוד. כך, למשל, ההתקרבות של ישראל ליוון ולקפריסין – אויבותיה של טורקיה – והקמת פורום הגז ללא טורקיה, היוו אתגר גדול למדיניות האנרגיה שלה, וזאת משום שישראל חתמה על הסכם להובלת גז ישראלי לאירופה דרך השותפות בפורום הגז. בזירה העולמית, החלטתו של ארדואן ב-2019 לרכוש מערכת טילי הגנה מרוסיה במקום מארצות הברית, הובילה להידרדרות ביחסים עם ארצות הברית ועם חברות נאט"ו וכתוצאה מכך לאכיפת סנקציות על מכירת נשק לטורקיה.
ההתקרבות של טורקיה לישראל היא חלק ממכלול רחב יותר של שינוי במדיניות האזורית שלה, הכוללת גם התקרבות למצרים, וכן חתימה על הסכמים כלכליים בשווי של מיליארדי דולרים עם איחוד האמירויות הערביות. באופן ספציפי, המהלך הטורקי נועד להשיג כמה מטרות: ראשית, ישראל והלובי היהודי בארצות הברית נתפסים כגשר חיוני להשפעה על הממשל האמריקני. לגשר זה משמעות פוליטית, אך גם כלכלית, במיוחד בהינתן המצב הכלכלי הקשה בטורקיה.
במלים אחרות, הדרך להתקרבות טורקית-אמריקנית עוברת, בין השאר, גם בירושלים. אין בכך כדי להפתיע, שהרי גם מצרים, ירדן, האמירויות וגורמים נוספים במזרח התיכון חיפשו תדיר את ידידות ישראל – בגלוי או בחשאי – כדי להגיע לארצות הברית. שנית, החלטת ארצות הברית שלא לתמוך בצינור הגז מישראל לאירופה, דרך יוון וקפריסין, מייצרת לכאורה מחדש את ההזדמנות לחזור לאופציה הטורקית כמקפצה להובלת הגז מישראל. יתרה מזו, חתימת שורה של הסכמים עם האמירויות בנובמבר 2021 מאפשרת פיתוחו של משולש כלכלי ישראלי-טורקי-אמירתי.
עושה רושם שישראל מתלבטת כיצד להגיב. במונחי השש-בש, היא חוששת ממרס טורקי. ההתלבטות מובנת לאור שיתוף הפעולה של טורקיה עם אירן ואירוח מנהיגי האחים המוסלמים והחמאס בשטחה. התלבטות דומה, דרך אגב, הייתה למשרד החוץ הישראלי ב-2009, כאשר קטר ביקשה לחדש את היחסים הדיפלומטיים לאחר שביקשה מהשגריר הישראלי לצאת את המדינה בעקבות מבצע "עופרת יצוקה". במקרה הזה, ראש הממשלה נתניהו ושר החוץ ליברמן חשבו שאין להעניק מתנות חינם לקטרים. במבט לאחור, זו הייתה טעות.
ישראל צריכה לראות כיצד היא מנצלת את ההתפתחויות באזור לטובתה. מעבר לחשיבות של הסחר ההדדי (שנמשך ללא קשר למתיחות המדינית), חשיבותה של טורקיה במרקם האזורי אינה מוטלת בספק, וזאת מפאת גודלה, מיקומה הגאו-אסטרטגי, כוחה הצבאי, חברותה בנאט"ו, וגם עוצמותיה הרכות. שיתוף פעולה עמה עשוי לייצר לישראל הזדמנויות נוספות לקשרים במרחב ומעבר לו.
לישראל יש כמובן עניין להבטיח כי ארגוני טרור אסלאמיים לא יפעלו מטורקיה או יקבלו תמיכה ממנה, וכי השגריר יהיה אישיות שמקובלת על שני הצדדים. אולם, גם אם בהסדר הישראלי-טורקי המתגבש לא הכול יהיה כלול - כפי שהישראלים אוהבים - יש מקום להפגין מדינאות ולא סכינאות.
>>> הכותב מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל במיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ אזורית