אתמול בבוקר כתבה לי אימא מהשכונה שאחד החוגים מתבטל השבוע. שאלתי למה, היא אמרה לי שזה בגלל שהמורה יושב שבעה על אבא שלו. שאלתי מה קרה, והיא כתב - "קורקינט חשמלי. למה ממשיכים למכור את הדבר הזה בכלל?".
רק ככה גיליתי את מה שהיה צריך להיות בראש הכותרות באותו יום: הרב אברהם אדרת, בן 70, ליווה את אשתו לעבודה ביום שני בבוקר. בעודו הולך ברחוב, רחוב הרצוג בבני ברק, נער שנסע על קורקינט חשמלי פגע בו. הוא פונה משם במצב קשה, מחוסר הכרה, נלחם על חייו במרכז הרפואי בילינסון. למרבה הצער הוא הובא למנוחות לפני יומיים. זה נשמע לכם הגיוני שזה קורה ואפילו לא מדברים על זה? התרגלנו? יש פה איזה מס או קנס שצריך לשלם ולהקריב לאלוהי הקורקינט?
כשכותבים קורקינט בגוגל, אגב, לא מגלים ידיעה על התאונה האיומה הזאת. על סבא ואבא בריא, יקר ואהוב, שהותיר משפחה ותלמידים המומים. אין תגובה של שרת התחבורה, אין תיעוד מהשטח. סתם, תמשיכו הלאה. כאילו זה לא קרה.
מה שכן מצאתי בגוגל תחת המילה קורקינט זה, כמובן, הצעות לרכוש אחד, וגם בגוגל חדשות כמה כותרות קודמות, ישנות. למשל: רוכב קורקינט נפצע ברחוב רוטשילד בפתח תקווה, פעולות החייאה ברוכב קורקינט חשמלי שנפגע מרכב באשדוד, רוכב קורקינט שנפצע בינוני במהלך רכיבה בתל אביב ועוד. הרבה.
בני המשפחה של הרב אדרת סיפרו שהנער שפגע בו נותר בזירה המום וכואב. גם החיים שלו נהרסו, לא רק שלהם. עוד הם סיפרו שבבית החולים בילינסון הם פגשו עוד שתי משפחות של אנשים שמאושפזים שם. הם נפגעו לאחרונה, שניהם, מקורקינט חשמלי. בלי שנשמע על זה כמובן.
כבר כמעט שנתיים אנחנו חיים כאן חיים אחרים לגמרי בגלל קדושת החיים. מסכות, ריחוק חברתי, בידודים - הכול כדי לשמור על החיים עצמם. זה חשוב ונכון, אבל בעודנו עוסקים במתים מהקורונה, אולי באמת נקדש את החיים - בכל התחומים. הלוואי.