קרוב לשנתיים שאנו שומעים מההנהגה הפוליטית והרפואית שבשל מגפת הקורונה, אנחנו נמצאים בסיטואציית 'אין ברירה' - אין ברירה אלא להטיל סגר; אין ברירה אלא להגביל תנועה ופרנסה; אין ברירה אלא לשתק את החינוך והתרבות; אין ברירה אלא להתחסן; אין ברירה אלא ליטול זריקת דחף ואולי בהמשך רבות נוספות; אין ברירה אלא לחסן ילדים. פעם אחר פעם מסבירים לנו שחיינו וחיי היקרים לנו תלויים בכל אחד ואחד מהצעדים הללו.

סיקור N12:

כדי לשכנע את הציבור ש"אין ברירה", משיטים כאן הקברינטים מצב חירום שאורכו בלתי נגמר ומשתמשים בשיטות של הפחדה, הדרה ושיסוי אוכלוסיות זו בזו, אשר לעיתים נדמה כאילו נלקחו מעולם המניפולציה הפסיכולוגית דוגמת הסתת הורי כיתה זה נגד זה, או שימוש בתעמולה הפונה ישירות לקטינים. יתר על כן, בחודשים האחרונים נוצר מצב בו אנשים מובלים או "נאלצים", הלכה למעשה, ליטול טיפול רפואי שהם אינם חפצים בו או אשר פגע בהם בעבר. הם נאלצים לעשות זאת, שכן אחרת לא יוכלו להמשיך בשגרת חייהם: לעבוד, ללמוד באוניברסיטה, להיכנס למקומות תרבות ובילוי ועוד. לא בכדי הארץ גועשת - ההפגנות במוצאי שבת, שהולכות וגדלות, מעידות על כך בבירור. חלקים גדולים בציבור מאסו בגישת ה'אין ברירה' ואיבדו אמון בהנהגה.

תו ירוק (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
אנשים נאלצים לבצע טיפול רפואי - רק כדי להמשיך בחייהם, אילוסטרציה|צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

האמת היא שיש ברירה. אפשר לעשות את הדברים אחרת. כל הצעדים שננקטו מאז תחילת המגפה לא היו גזרת שמיים ולא כוח עליון, ולא בהכרח מחויבי המציאות. הצעדים שננקטו להתמודדות עם מגפת הקורונה היו בחירה.

הגיע הזמן, חובה עלינו לנקוט גישה אחרת. הגישה הנוכחית, כפי שקל לראות, פשוט לא מצליחה. יתר על כן, בשנתיים האחרונות אנחנו מאבדים בהדרגה את הצביון האנושי ואת ערכי הליבה שלנו. מחד, המגפה לא נגמרת. מאידך, החברה הישראלית הופכת שסועה וכואבת יותר ויותר. החברה הישראלית הופכת חולה, ולא בקורונה.

תהיו ישירים עם הציבור

אף פעם לא מאוחר לתקן:

  1. הצעד הראשון לתיקון הוא אמירת אמת - והאמת היא שנגיף הקורונה לא הולך לשום מקום. מנגד, הוא גם לא עומד להשמיד את מדינת ישראל או את האנושות. יש דרכים להתמודד עימו, אפשר להתמודד עימו, ואין צורך לחיות בפחד ואימה תמידיים.
  2. צעד שני לתיקון הוא שקיפות - יש לפתוח לאלתר את הפרוטוקולים שנחתמו עם חברת פייזר, את דיוני קבינט הקורונה, צוותי המומחים, ויש להנגיש את כל המידע שהצטבר עד עתה לציבור.
  3. צעד שלישי לתיקון הוא להפסיק להפחיד ולהתחיל להסביר: יש להסביר מה כבר ידוע ומה עדיין לא, מה ביכולת החיסון למנוע ולעזור (מחלה קשה ותמותה) ומה לא (מניעת הדבקה ותחלואה קלה). יש להסביר על דרכי התמודדות תרופתיות ולא תרופתיות. יתרה מכך - יש לאפשר לציבור לשמוע מגוון דעות וגישות, מבלי להסתירן, מבלי להכפיש ומבלי לעשות 'שיימינג' לכל איש מקצוע שחושב אחרת. יש לאפשר ריבוי דעות. מותר להודות בטעויות ומותר לחשב מסלול מחדש. תמיד, גם עכשיו. מוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
  4. צעד רביעי לתיקון הוא ביטול מצב החירום, מהסיבה הפשוטה שאין בארץ מצב חירום. יש לבטל את התו הירוק כי הוא שגוי רפואית ופסול ערכית. אין לו ערך רפואי, הוא 'מכשיל את הציבור' וייתכן שאף מגביר הדבקות תחת תחושת מוגנות שגויה. מעל הכול, התו הירוק מגדיל את הקרע בחברה, ולעיתים אף בתוך משפחות.
  5. יש להגדיר כללי התנהגות שיותאמו הן למצב שגרה והן למצבים בהם ישנה עלייה של גל הדבקה. על הכללים הללו להיות הגיוניים, עקביים וברי-קיימא.

כאן אנו מגיעות לעיקר: יש להחזיר לאנשים את האחריות על בריאותם, כפי שהיה תמיד. נקודת המוצא הבסיסית חייבת להיות שאנשים רוצים לחיות ורוצים להיות בריאים. כל אדם מביא עימו סל שלם של נתוני פתיחה רפואיים (גיל, מחלות רקע ועוד), ידע, תפיסת עולם, ניסיון עבר, התמודדות עם מחלות ותופעות לוואי קודמות, רקע משפחתי וגם פחדים, טראומות וחששות.

קניון הדר בירושלים (צילום: יונתן סינדל, פלאש 90)
להחזיר את ניהול הבריאות האישית - לידי האזרחים, ארכיון|צילום: יונתן סינדל, פלאש 90

לפיכך, יש להחזיר את מושכות השליטה וניהול הבריאות לידי בני האדם, כל אחד לגבי עצמו וילדיו. צעד כזה יעצים את הציבור, יסיר התנגדויות וחוסר אמון ובהכרח יגביר את בריאות הציבור בטווח הקצר והארוך. יש להבין ולהפנים שאנשים אינם ילדים קטנים או חסרי כשירות. הם אינם צריכים אפוטרופוס רפואי. הם כשירים להחליט לבד, כפי שהיה נהוג תמיד לגבי כל מצב רפואי שהוא.

יש לחזור ולאפשר לאנשים לבחור אילו התערבויות רפואיות ברצונם לבצע או לאפשר לילדיהם, ואילו לא. אין להפעיל שום סנקציה, לא ישירה ולא עקיפה, לא חוקית ולא חברתית, על מנת לגרום לאדם ליטול תכשיר רפואי כלשהו. אין לכופף את ידו של אדם לתת אותו לילדיו מחוסר ברירה רק על מנת לאפשר להם חיי שגרה ולמנוע מהם חרם חברתי או נידוי.

לשמור על החוזה שבין מדינה לאזרח

את הציבור יש לרתום להחלטות ומעשים באמצעות חוזה, במסגרתו המדינה מאפשרת ומנגישה, והאזרח בוחר באופן חופשי ועצמאי. זהו החוזה היחיד שאפשר לעמוד בו, שאפשר לחיות איתו, שאפשר לשרוד בו כחברה דמוקרטית לאורך זמן. כל פתרון פטרוני אחר דינו להיכשל ולגרור איתו לתהום כל בדל של אמון במערכות השלטון, החוק והרפואה.

יש למסור לציבור, בצורה שקופה, מה כבר ידוע ומה טרם ידוע על החיסון, מהי התועלת ממנו ועבור מי. זאת מבלי לתלות לו 'כתרים' שאין לו, ומבלי להבטיח הבטחות שאיש אינו יכול לעמוד מאחוריהם. כך, למשל, סיסמת "מתחסנים וחוזרים לחיים" נכשלה כיוון שבמהירות רבה התברר שאין בכוחו של החיסון למנוע הדבקה או להביא לסיום המגפה. הוא אינו חיסון מנטרל, ויעילותו שוככת כעבור כמה חודשים ספורים. וריאנטים חדשים נוצרים ויעילותו פוחתת למולם. אסור לטעות כך שוב.

ישיבת ממשלה (צילום: מארק ישראל סלם, לע
לפתוח את הפרוטוקולים של ישיבות קבינט הקורונה|צילום: מארק ישראל סלם, לע"מ

יש להבטיח לציבור כי ככל שיקרו תופעות לוואי לאחר החיסון, מערכת הבריאות תשמע אותן בכל הרצינות ותיתן להן את מלוא ההתייחסות הראויה, רפואית ואנושית. יש להקפיד על ניהול מערכת לניטור תופעות לוואי, ולוודא כי כלל הרופאים ערים לה והיא נגישה עבורם.

כך, ורק כך, ניתן לרתום ציבור - בהסברה ולא בהפחדה, בהיגיון ולא בכפייה, בשקיפות ולא בהסתרה, בצניעות ולא ביוהרה. צעדים כאלו ישקמו את האמון, וכפועל יוצא מכך אף יגבירו את ההתחסנות בקרב אלו שזקוקים ביותר להתערבות המניעתית הזאת.

יש להחזיר לאנשים את הריבונות על חייהם והחלטותיהם, להחזיר לחברה הישראלית את צביונה האנושי והחופשי, ולהחזיר למדינה את אופייה הדמוקרטי-ליברלי. רק משנעשה את הצעדים הללו, נתגבר על המגפה - לא כי הנגיף ייעלם, אלא כי רוח האדם תנצח.

>>> הכותבות הן רופאות במערכת הבריאות הציבורית ומשתייכות לקבוצת הרופאים 'אפשר גם אחרת'. הדברים המובעים בכתבה מייצגים את דעתן ולא את דעת המוסדות הרפואיים בו הן עובדות