"בוזזז, בוזזז" - זו הדרך שבה התקבל שחקן נבחרת ישראל וקבוצת הופנהיים בהופעתו המבריקה במדי הנבחרת של מדינתו. עכשיו קחו אוויר, בואו נעשה מדיטציה ונדמיין, פשוט נדמיין שהבוז הזה היה מופנה לעבר שחקן יהודי שמשחק בנבחרת ארה"ב בעקבות התבטאות, או אפילו ציטוט מהתנ"ך שבו השחקן מביע תמיכה בסוגיה או בפרשה. הרי זה דבר לגיטימי. כבר מזמן אין מרחק בין הפוליטיקה לספורט, שני התחומים מעורבים, רואים את זה בארה"ב וגם באירופה, ביבשת אמריקה הצפונית, רואים ומרגישים את זה במאבקם של השחורים, דרך כוכבי הפוטבול וגם הכדורסל.

ביבשת הזקנה רואים את הקמפיין שמוביל כוכב נבחרת צרפת והשדים האדומים, פול פוגבה, והוא עושה את זה באופן מוצהר. פוגבה הוא בין השחקנים האירופיים היחידים שהניף את דגל פלסטין ללא עוררין ושום דבר לא קרה. כבר מקובל שספורטאים, ובמיוחד כדורגלנים, מביעים עמדה פוליטית, מזדהים עם מאבק או דגל של מדינה ומזדהים שוב ושוב גם ברשתות החברתיות - שם זה כבר פתוח לכולם.

חגיגות ניצחון נבחרת ישראל: ביברס נאתכו, מונאס דאבו (צילום: רויטרס)
חגיגות ניצחון נבחרת ישראל: ביברס נאתכו, מונאס דאבור ומנור סולומון|צילום: רויטרס

העולם ממשיך כמנהגו, אבל רק כאן בשכונה שלנו לא שוכחים ובוודאי שלא סולחים. כל חטאו של דאבור הוא ציטוט מהקוראן, הספר הקדוש שבו הוא מאמין. דאבור אינו איש דת אבל כן שומר על המנהגים. זה עניינו האישי. עצם שיתוף הציטוט מהקוראן זה עדיין עניינו האישי במרחב שלו, וגם הבעת ההזדהות עם מה שהוא מאמין וההזדהות עם מסגד אל-אקצא - לא גורעות ממנו את הזכות להמשיך להיות שחקן מוביל. כשחקן ערבי הוא מוביל דעת קהל ומשפיע על הצעירים. יש הרואים בו מודל לחיקוי כמי שצמח בנצרת, כמי שכבש את אירופה.

לא בדיוק ברור מה רוצים ממנו. הוא מייצג את מדינת ישראל בכבוד בליגה הגרמנית ובכלל באירופה. כשמציגים אותו שם, הוא מוצג כשחקנה של נבחרת ישראל - אף אחד לא שופט אותו על סמך פוסט או ציטוט ואפילו התבטאות, אלא אך ורק לפי הכישורים והמדינה שממנה הוא בא. שופטים אותו כשחקן ואדם. בחברה שלנו לעומת זאת, הבן-גבירים למיניהם מנצלים את הסוגיה כדי להסית. אותם פוסטים מסיתים וגזעניים לרבות הטוקבקים חייבים להיבדק ולהיחקר - מדובר בהסתה לפגיעה ישירה בשחקן, באיש משפחה ובאדם. מותר לו להביע עמדה כל עוד הוא לא פוגע באחרים. דודו אוואט שוער הנבחרת לשעבר גם ידע בעבר להזדהות פוליטית, בלי חשש שהמוניטין שלו ייפגע ובלי שיביישו אותו עם שריקות בוז מהזן הנחות ביותר.

ערן זהבי ומואנס דאבור (צילום: מתוך instagram)
ערן זהבי ומונאס דאבור: ספגו שריקות בוז|צילום: מתוך instagram

דאבור ידע להגיב בצורה הולמת עם עוד שער שהוא מוסיף לרקורד העשיר שלו כסקורר מהשורה הראשונה. אתמול הוא סיפק מענה הולם ומי שעקב אחרי שערי הנבחרת הבחין איך השחקן מנצרת היה מהוסס בסמוך לשער - אבל לשמחת כולנו הוא התגבר על המכשולים ובז לרעשי הרקע. הוא הצליח להעלות את שמו על טבלת הכובשים.

האהדה לנבחרת ישראל מצד אזרחיה הערבים של המדינה החלה להתגבר בשנים האחרונות, במיוחד באחד הקמפיינים האחרונים של שחקני הנבחרת (טואטחה, כיאל, דאבור, כבהא, עבד אלחמיד, נאתכו, טנוס). אומנם הם מתויגים בנתב"ג כבני מיעוטים, אבל שיידע כל הורה אשר החלום שלו שבנו ישחק בשורות נבחרת ישראל: אותם שחקנים הם חלק מההצלחות והכישלונות של הנבחרת כאחד. אתמול אלה היו דאבור, עבד אל-חמיד, אבו פני ונאתכו. כל אחד מהם הוא סיפור הצלחה בעצמו, שמצטרף ליתר סיפורי ההצלחה.

אל ההצלחות הללו מצטרפים האזרחים הערבים במדינה, שאוהדים את הנבחרת יותר ויותר ככל שיש יותר שחקנים ערבים כמו מונס וטנוס. ככל שהייצוג עולה, כך מתחזקות תחושות האהדה וההשתייכות. אז בבקשה, אל תפגעו במרקם הזה ובתהליך שילוב החברה הערבית בחברה הישראלית. ההתאחדות לכדורגל, דרך אגב, חייבת לבוז בחזרה לקריאות הבוז שהופנו לדאבור.

אתמול עלתה ברשתות החברתיות הצעה: השחקנים הערבים חייבים להחרים את הנבחרת. אבוי אם יעשו כך. החברה הערבית צריכה אותם בעמדות הללו כסיפורי הצלחה, כהשראה לצעירים חסרי המסגרת, אותם צעירים שחולמים לשחק באירופה ולהצליח בגדול - וכן, גם לשחק בנבחרת של מדינת היהודים, לעמוד בהמנון ולחכות לצירוף המילים שאולי יום אחד יהיה: "נפש אדם הומיה". כך גם הקפטן מכפר קמא ישיר את מילות ההמנון כמו קיליני ובונוצ'י מנבחרת ארץ המגף. כך נצעק כולנו בשכונה הקטנה והיפה שלנו: "יאללה ישראל, יאללה דאבור ויאללה זהבי".