31 באוגוסט זה תאריך שיש לו הרבה משמעות. היום האחרון של החופש הגדול והכנות לחזרה לשגרה. יום מלא התרגשות וציפייה, ואולי אפילו קצת חרדה לקראת השנה הבאה שבפתח. ה-31 לאוגוסט הזה קיבל השנה משמעות אחרת עבור 38 מיליון בני אדם. עבורם, זה היום שהם חוזרים להיות נתינים במדינה שנשלטת על ידי ארגון טרור.
נסיגת ארה"ב מאפגניסטן - סיקור N12:
- הפיגוע הקטלני שהרעיד את אפגניסטן
- האפגנים עוקבים בדאגה אחר עליית משטר הטאליבאן החדש
- העיתונאית מתנגדת הטאליבאן שהצליחה להימלט מספרת על הזוועות
היינו שם השבוע וסיקרנו מגבול אפגניסטן את ההיסטוריה בהתהוות. ערב-ערב, במהדורה המרכזית, שמעתם בגוף ראשון את קולות האפגנים שהצליחו לברוח ברגע האחרון, לפני הנסיגה האמריקנית. הכרתם את נפיסה, שסיפרה איך הטאליבאן איימו על חייה וחיי הבן שלה, רק בן 4, כי היא העזה לעבוד כעיתונאית בתקופה שבה היה נראה שנשים אפגניות יכולות לצאת מהבית ולעבוד. היא הרשתה לעצמה לרכוש השכלה, ללמוד 5 שפות - עוד סיבה מבחינת הטאליבאן לרדוף אותה ואת משפחתה.
שמעתם גם את העדות של פאיז, שסיפר שבמעברי הגבול הטאליבאן יורים באנשים שמנסים לברוח. לכן הפליטים, 3.5 מיליון בני אדם שנמצאים בסכנת חיים, לא מצליחים לצאת. אחמד סיפר לנו על אשתו ושמונת ילדיו שנשארו בקאבול, ניסו להגיע לשדה התעופה, ולא הצליחו. איזה מזל היה לו שמשפחתו לא הייתה שם בזמן הפיגוע הכפול שגבה את חייהם של 185 בני אדם. אבל מה הסיכוי שלהם לשרוד עכשיו בקאבול, כשגם השער האווירי נסגר? לא ברור בכלל.
היא ומשפחתה נרדפים ע"י הטאליבאן, נפיסה
ד"ר נעים הכניס אותו אל בית החולים לפצועים שהקים בגבול עם אוזבקיסטן ועומד ריק, כי מעבר הגבול סגור גם למטרות הומניטריות ואפגנים לא יכולים להגיע. גולה הספרנית באוניברסיטה האפגנית השמיעה לנו שיחות שלה עם סטודנטיות בקאבול שלא יוצאות מהבית מחשש לחייהן, ולא יוכלו לחזור להשלים את התארים שלהן. מה יהיה איתן עכשיו? היא שאלה בחשש ודאגה.
האנשים שפגשתי הסבירו גם למה הצבא האפגני ברח אחרי 20 שנה שבהן האמריקנים השקיעו בהכשרתו, ציידו אותו במיטב הנשק שיש בעולם ושפכו עליו כספים אין סוף מכיסם של משלמי המיסים האמריקנים. מתברר שזה לא היה צבא אמיתי מלכתחילה, אלא צבא מושחת של ממשלה מושחתת שמורכב מאוסף של אנשים שהחזון לדמוקרטיה ממש לא מעניין אותם, אלא רק האינטרס הצר והמידי שלהם. הטאליבאן הבינו זאת, ומראש הלכו מחוז-מחוז, שבט-שבט, דיברו עם האנשים וקנו את שיתוף הפעולה שלהם. כך שהגיע יום הדין. מלבד במחוז אחד, פנג'שיר, שבו ההתנגדות לטאליבאן היא היסטורית ואידאולוגית, כולם הניחו את הנשקים וברחו. יותר נכון, נתנו לטאליבאן את הנשקים וברחו.
הפליטים האפגנים סיפרו לנו גם על כך שהאמריקנים אף פעם לא באמת הבינו את המנטליות. שאם אתה שופך טריליונים של דולרים על מדינה מתפוררת, מושחתת ומסוכסכת, שחצי מתושביה מתחת לקו העוני - הכסף בסוף לא יגיע למי שצריך אותו. כמובן, היו כאלו שהצליחו, בזכות כספי הסיוע ואינספור הפרויקטים המיוחדים, להתקדם. הם למדו אנגלית, רכשו מקצועות, ורבים מהם גם מצאו עבודה אצל האמריקנים או חברות מערביות אחרות שעבדו באפגניסטן. עכשיו - הם האנשים שחייהם נמצאים בסכנה, כי הם משתפי הפעולה. אם הם לא בין האלפים שהצליחו לעלות על מטוס במבצע החילוץ האווירי המסובך והמבורדק ביותר של העת המודרנית, כל ההשכלה הזאת לא תעזור להם.
היו עוד הרבה דברים שלמדנו וניסינו להעביר כמה שיותר בדיווחים ובכתבות, דברים שלא היינו מצליחים להבין בלי להיות שם. אפילו שברמה המקצועית היה נורא קשה: לא סיפרנו שאנחנו בגבול עם אוזבקיסטן, כי זאת מדינה שכמעט בלתי אפשרי לעבוד בה כעיתונאים. תיעדתי במקומות לא פשוטים בעולם: סוריה, עירק, סין, אפריקה - וזה היה אחד הגרועים. אי אפשר היה להוציא מיקרופון או לצלם אפילו בפלאפון בלי שיגיע תוך דקה שוטר. זה הוביל לתישאול וחקירה, מוחקים לך ריאיונות שלמים מהנייד ובאים למלון לחטט בדברים. זה הרבה פחות חשוב להבין מה עובר עיתונאי בשטח כדי להביא את הסיפור ואני מרגישה צורך להתנצל שאני מבזבזת מילים על החוויה במקום על המהות, אבל האמת שבמקרה הזה, זה גם חלק מהסיפור - אוזבקיסטן, טג׳יקיסטן, טורקמינסטן ואירן אלו מדינות שלא מאפשרות עיתונות חופשית ואין להן עניין שידונו במדיניות הפליטים הרעה שלהן.
פאיז, בן 21, ברח והשאיר את המשפחה מאחור. העיד על הירי במעברי הגבול
פקיסטן חריגה בזה שהיא מקבלת פליטים, אבל היא גם תומכת טרור. המדיניות של המדינות השכנות היא זאת שמייצרת משבר עוד יותר עצום ונוראי למיליוני האפגנים שתקועים עכשיו במדינה שנשלטת על ידי ארגון טרור. היחידי שמאיים עליו זה ארגון טרור עוד יותר קיצוני - דאעש חוראסאן.
לפני 20 שנה יצא הפיגוע הכי גדול שידעה האנושות, אסון מגדלי התאומים, מאפגניסטן. ארצות הברית עזבה, ואין שום דבר בשטח שמבטיח שזה לא יקרה שוב. להיפך - זה מרגיש כאילו ההיסטוריה חוזרת על עצמה, רק שעכשיו לארגוני הטרור יש הרבה יותר משאבים. איך מפסיקים לחזור על אותן הטעויות? האם ארצות הברית כפי שהתחייבה תמשיך לעזור לאלה שמבקשים מקלט לצאת מהמדינה? האם הטאליבאן יאפשר זאת? מה יהיו ההשלכות של הנסיגה הכאוטית הזאת על המלחמה בטרור העולמי? איך גלי ההדף יורגשו גם אצלנו? בכזאת חוסר וודאות, זאת טעות יומרנית לנסות לנבא לאן יובילו הדברים.
הטורים של אפרת לכטר ב-N12:
דבר אחד כן אפשר כבר לומר - מחר תיפתח שנת הלימודים. אנחנו נקווה שהילדים שלנו ילמדו השנה בשגרה בריאה, רצופה ונורמלית. לא כל כך רחוק מישראל, מיליוני ילדות שהחלו לחיות תחת משטר טרור דתי-פנאטי, לא יוכלו לחזור ללמוד, אולי אף פעם.