- על פי דיווחים, במהלך הלילה שבין שני לשלישי התקיימה שיחה בין ראש הממשלה נפתלי בנט לבין נציגי סיעת מר"צ בממשלה בניסיון למצוא פשרה בעניין חוק האזרחות. הנוכחים מתארים שיחה עמוקה, חורגת מהצורך הפרקטי למצוא הסדרה פוליטית. כפי הנראה, אלה היו רגעים של הֵיכרות אמיתית. רגעים בהם אתה מקשיב לעמדה של השני. לא מפגש קולני בחדרי הוועדות או מעל דוכן הנואמים המליאה. רגע שבו אתה לא חייב להשיב. מותר לך רק להקשיב.
בטרם יגיבו הקוראים: אתה תמים, אתה לא מבין עד כמה מדובר באירוע ציני, ועוד כהנה וכהנה, אומַר, בכול הכבוד, הייתי שם. יש רגעים רבים של פוליטיקה קטנה וקטנונית, אבל יש גם לא מעט רגעים מרגשים של הקשבה וגילוי. רגעים בהם אתה לא עושה חשבון לא לבוחריך ואפילו לא לעצמך. רגעים בהם אתה מרגיש שליח של משהו שגדול ממך.
מקשיבים ומגלים שהשד לא כל כך נורא, ראשי הקואליציה|צילום: Ariel Zandberg, reuters
בלילה ההוא, בנט למד משהו על כאביה של מיכל רוזין ועיסאווי פריג'. רגע שבו הצליח לראות טיעון שלא מצביע בהכרח על פוסט-ציונות, חוסר נאמנות למדינה ולזהותה. גם רוזין למדה משהו על בנט. למדה משהו על צרכיה הביטחוניים של ישראליים. בטח גם הוצגו כמה נתונים שמחזקים את החשש. אם לא די בכך, היא נחשפה לחשש של בנט ושקד מערעור המבנה הדמוגרפי של ישראל. היא יכולה לא להסכים, אבל בלילה ההוא היא ראתה שלא מדובר בפשיזם, באנשים ללא רגישות חברתית. ככה, בלילה ההוא, שני הצדדים 'גילו' משהו שלא ידעו. מפני שהם הקשיבו. - בתנועת הנוער עסקנו בחירות ומשמעותה לאדם. אני זוכר שהקריאו לנו קטע מנאומו של שרנסקי בפני השופט הרוסי: "אתה אדוני השופט חושב שהנך חופשי! אתה חושב כך כיוון שלאחר שייגמר המשפט תלך לביתך ואילו אני אהיה המשועבד, כיוון שאלך לכלא לזמן רב. אך דע לך שמבין שנינו, אני הוא בן החורין האמיתי! אמנם גופי יהיה משועבד, אבל רוחי, היא תישאר חופשית, כיוון שארגיש שלא נכנעתי לגזרותיכם ונשארתי נאמן לאמונתי. אך לך השופט קבעו מראש מה לומר! גופך אמנם משוחרר, אבל אינך חופשי להכריע לפי אמונתך. רוחך משועבדת וזה חמור פי כמה".
לימים גיליתי, שכמו השופט ההוא, רבים מאתנו אסירים. אומנם לא יושבים בבתי כלא מאחורי סורג ובריח, איש לא מונע מאיתנו לקום בבוקרו של יום לצאת לעמל יומנו, אבל לא פעם אנחנו עבדים של הדעות של עצמנו. אין לנו גרם של גמישות; יש לנו מעט מידי נכונות לבחון מחדש את העמדות שלנו. אנו דבקים בהם, נלחמים עליהם. לא מקשיבים. עסוקים בלהוכיח את צדקת הדרך.
כֶלֶא אידאולוגי מאפשר לי לחשוב עליך את מה שנוח לי. 'לא אתן' לך להיות ציוני, כי זה ישבור את התזה שבניתי אודותיך. 'לא אתן' לאחר להיות אנושי, אוהב אדם ומלא חמלה. זה מתיישב עם הפרופיל שציירתי לי. מה, אתה בנאדם? הייתי בטוח שאתה שליח השטן! אנחנו חיים בכלא. הגיע הזמן להשתחרר. להקשיב. - ביום ראשון הקרוב נציין את תשעה באב. חכמים תארו את הגורמים לחורבן הבית בשורה של סיפורים, אירועים 'רזים', סיפורים קטנים. המפורסם שבהם הוא הסיפור על קמצא ובר קמצא.
"על קַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרְבָה יְרוּשָׁלַיִם". – מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהָיָה אוֹהֲבוֹ קַמְצָא וְשׂוֹנְאוֹ – בַּר קַמְצָא. עָשָׂה סְעֻדָּה. אָמַר לְשַׁמָּשׁוֹ: לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא. הָלַךְ וְהֵבִיא לוֹ אֶת בַּר קַמְצָא". מכאן מתגלגלת פרשייה עגומה. בעל הסעודה לא מוכן להשלים עם נוכחותו של שונאו. הלה מבקש שלא ישפילו אותו, הוא מוכן לשלם את דְמֵי כל הסעודה ובתנאי שיאפשרו לו להישאר עד סוף הסעודה. לאחר שנזרק בבושת פנים, הלך להלשין בפני הרומאים, מה שהוביל בסופו של דבר לחורבן. תילי תילים של פרשנויות עסקו בשאלה: "מי אשם"? בעל הסעודה? (אם כך, מדוע הוא לא מוזכר שמו?! שמא מדובר מתופעה רחבה?!); המשתתפים בסעודה, אלה שראו את ההתנהגות הנוראית ולא פצו פה?; בר קמצא שלא ידע להרפות?! ללכת. להבין שבעל הסעודה לכוד בשנאה בלתי הגיונית. לפעמים צריך לדעת להרפות.
מרגישים חלק ממשהו גדול, בנט וזנדברג ממרצ|צילום: אוליבייה פיטוסי, פלאש/90
אני מבקש להציע 'אשם' אחר: השליח, השמש. זה שהתבלבל בין 'קמצא' ל'בר קמצא'. אם רק היה מקשיב באמת, הוא היה קורא לאיש הנכון. מדוע בר קמצא הגיע? מפני שהשליח לא הקשיב! עד היום אני חש שהשליחים שלנו – לא מקשיבים. החורבן הוא תוצר של חוסר הקשבה. - הממשלה החדשה יכולה להיות גם 'חדר לידה' לרעיונות חדשים. חדר ישיבות הממשלה יכול להיות מקום שבו מסכות נופלות; שיחות והחלפת רעיונות יכולות לשחרר כל אחד מעצמו. לא, לא לוותר על אמונות ודעות. אינני מציע השטחה והרדדה של הרעיונות. חס וחלילה. אני גם לא מציע לחפש בכל נושא ועניין פשרה מְמַצַעַת. זוֹ בינוניות מסוכנת. אני מציע להקשיב. לאפשר ל'עצמי' להכיר את 'זולתי'. כולנו צריכים לצאת מהמגירות של עצמנו. ייתכן והממשלה הזו תהפוך לחדר לידה של רעיונות חדשים לישראליות ולישראלים. לא פשרות אלא הסכמות; לא ציניות ולא הישרדות אלא הקשבה אמיתית של שני צדדים שהתרגלו לסנוט, לפעמים לשנוא, את ה'אחר'. הקשבה ושותפות של אנשים שלא מסכימים על הכול, אבל מוכנים, לרגע, להקשיב, להרגיש, להבין ואולי – לשנות דֵעה.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"