היו ימים שלמדינת ישראל היה שר ביטחון. היום בקריה יושב לוביסט. בשבתו כיושב ראש השדולה למען הפנסיות התקציביות, וכמי שבעצמו נהנה מפנסיה שמתקרבת לשש ספרות בחודש (לא כולל שכר השר), חילץ היום (ראשון) בני גנץ באיומים פוליטיים יותר ממיליארד שקלים בשנה לטובת הלבנת המהלך הפלילי הקרוי "תוספת הרמטכ"ל", הלא הוא עוד הר כסף לכל פנסיונר של צה"ל, רובם בגיל שעד השבוע שעבר עוד לא היה זכאי לחיסון השלישי.
הפרצוף החמוץ עשה את שלו, האיומים על הליכה עם נתניהו לא הזיקו, ובעוד המדינה כולה מנסה להתאושש משנת גירעון ומצניחה כלכלית, החברים של יו"ר הוועד גנץ נהנים מעכשיו מתוספת נדיבה של 10% בממוצע. במדינת הקצינים של גנץ לא הייתה קורונה ולא היה מיתון.
מספרים שכוסות הצטלצלו כששר הביטחון דפק על השולחן בממשלה. איזו לוחמנות! הלוואי שהיה מפגין כזו גם בממשלה הנוכחית ובקודמת כדי לדרוש תגובה הולמת על עפיפונים ורקטות. הלוואי, למצער, שהיה דופק על השולחן גם למען משרתי הסדיר. אבל להם גנץ לא דואג.
אך בחודש שעבר הבטיח שר האוצר אביגדור ליברמן להעמיד את משרתי הסדיר "על ראש תקציבנו". כנראה שזו לא הייתה הבטחה ליבתית. אך בבחירות האחרונות הבטיח ראש הממשלה בנט להילחם בפנסיות התקציביות. טוב, לפחות הוא לא חתם על מסמך בנושא. תחת החשש מעריקה של גנץ, הם נכנעו לכל תנאיו. תשאלו את פקידי האוצר ההמומים מה דעתם על הצ'ק שאולצו לחתום עליו.
גנץ נוהג להשתמש בפרצופו החמוץ מאז הקמת הממשלה כנשק אסטרטגי. חמיצותו אומנותו. היום הוא הצליח: לא ישראל לפני הכל, ישראל הראשונה לפני הכול.