"היינו עדים לזוועות באסון במירון, ההתמודדות שלנו רק מתחילה"
מה עובר על אלו שהיו באותם רגעים בהילולה במירון אך לא נפגעו פיזית - אלא נפשית • החשיפה לפעולות ההחייאה והצעקות חוזרת אליהם בלילות ומשפיעה על הלך רוחם בימים • אלעזר, אחד מאלו שנכחו באסון, מספר בטור מיוחד ל-N12 על התסמינים השקטים שכדאי שגם אתם תכירו - ותנסו לעזור
בתור מי שהיה על ההר בעת שקרה האסון ועד לעזיבתי את ההר - לא עיכלתי את הנעשה במירון. הייתי בתוך 'לופ' לא ברור. אנשים, בלאגן, רעש, אמבולנסים, זק"א, מסוקים, שמועות, אירוע חריג שלא ברור מה המשמעות שלו. זה היה מחזה אימה שאתה שותף לו מבלי לדעת שאתה חלק ממנו.
כעת, מאז שחזרתי לעבודה, זה כבר היום השני שאני קם עם לחץ בחזה, אחרי לילה של חלומות אימה המלווים בפחד. אלו חלומות חוזרים בהם אני עומד בפני מוות, השם ישמור. חלומות על החייאה, דם, פיגועים ודברים שלא בהכרח קשורים לטרגדיה בהר מירון. אלו זוועות וסיוטים קשים מכל הסוגים. זה מתחיל עוד לפני שמצליחים להירדם.
התמונות מליל ל"ג בעומר רצים בלי סוף. הרגעים בהם אני בעצמי עברתי קודם לכן בשביל המוות, נדחס בין האלפים בקושי רב לעבר ההדלקה של חסידות תולדות אהרון, חצי שעה לפני הרע מכול. אני נכנס לראש של אותם קדושי מירון, מדמיין את הרגעים האחרונים שלהם בעולם. אני חושב על הקושי והמאבק לחיות. זו סיטואציה קשה ואיומה.
בכל כמה דקות אני מנסה לשנות את כיווני המחשבה למקומות אחרים - אך ללא הצלחה. זה חוזר שוב ושוב. ביום שני האחרון נרדמתי רק לפנות בוקר, וקמתי כרגיל ב-07:30 בבוקר. אין לי תירוצים, לא נפגעתי פיזית, ברוך השם, אך הלב לא מפסיק לרעוד. חלום האימים ממשיך ללוות אותי גם במשך היום. היום הפך לשחור ורע, מלא במחשבות ובלבולים.
כשפנו אליי בסמוך לאירוע, לשאול אם אני חש שלא בטוב בעקבות מה שקרה, עניתי בשלילה. לא ידעתי שזה מגיע באיחור של כמה ימים בצורה כה קשה. אעשה הכול בכדי לשוחח עם הגורמים המקצועיים ולחזור עד כמה שניתן לשגרה בלי סיוטים בלילה ובלי מחשבות אימה במהלך היום. הדאגה שלי, עם זאת, היא על אחיי שלא יקבלו טיפול ראוי.
חבל שאין בתלמוד תורה פסיכולוג מוסמך. מי ילווה את התלמיד בכל התקופה בה הוא לא מצליח להירדם בלילה? מי יבין את המבוגרים שהולכים ליום עבודה שגרתי, בזמן שלילה שלם לא עצם עין? איך החברים יבחינו במצוקת החבר שהיה בהר - וכעת הוא מלא בסיוטים ואין לו את האומץ לגשת ולדבר? בני הבית צריכים להיות קשובים ליקיריהם שחזרו ממירון.
מדובר בהרבה מאוד אנשים. תשומת הלב של כולם היו לאלונקות המלאות בפצועים ואולי גם לנפטרים, אבל יש גם את אלו שראו. אלו שראו את ניסיונות ההחייאה. אותם אלפים לא נרדמים בלילה, חולמים על זה בבוקר, חושבים על זה בצהריים. זהו האסון השקט והשקוף שלא מדובר בצורה הראויה לצערנו.
אני פונה כאן לכל הקוראים היקרים: יש לכם חבר, מכר, קרוב משפחה שהיה בהר בזמן האסון? תפנו אליו ותדובבו אותו לדבר. הוא לא יעשה את זה בעצמו. מדובר בהצלת נפשות. הלוואי שימי האבל הקשים לכולנו יוחלפו בימי שמחה, והאחדות הנפלאה שגילינו עקב האסון הנורא בכל עם ישראל, ימין ושמאל, חרדים וחילונים - תמשיך גם לזמנים שמחים ותישמר לעד.