שוב היא חוזרת, הבחירה הישירה לראשות הממשלה שהייתה נהוגה בישראל בין השנים 1996-2001. אותה רפורמה, שרגע לפני שהחריבה את המערכת הפוליטית בישראל, היא בוטלה מאותה הסיבה. הפעם זה קרה שעות ספורות לפני פקיעת המנדט של נתניהו להקמת ממשלה, בניסיון נואש לבצע חקיקת בזק תוך עקיפת הכללים המקובלים.
ראשית, חשוב להבין, השיטה הישירה היא לא הפתרון לפלונטר הפוליטי המתמשך כאן. יותר מזה - היא עלולה להביא להתמשכות ואף התעצמות הבעיה. לא רק שהיא לא תפתור את המחלוקת והפיצול בין סיעות הכנסת וחבריה, אלא שהיא יוצרת מוקד נוסף ונפרד של פיצול בין הכנסת לבין ראש הממשלה (כפי שלמדנו מהכהונות קצרות הימים והבעייתיות של נתניהו ושל ברק בשנים 1999-2001) שרק יחריף את השיסוי.
השיטה הזאת גם לא מבטיחה הקמת ממשלה יציבה. בהינתן העובדה שיחסי הכוחות הנוכחיים בכנסת לא מאפשרים הקמת ממשלה, הסיכוי שהמועמד שייבחר בבחירה הישירה לראשות הממשלה יצליח במשימה נמוך למדי, שהרי גם בתרחיש הזה נדרשת הצבעת אמון בכנסת. הציבור הישראלי מבין זאת גם כן - כמחצית מהישראלים חושבים שהבחירה הישירה לראשות הממשלה לא תסיים את הפלונטר הפוליטי, לעומת 33% שמסכימים שהיא בלבד תביא לסיומו, כך עולה מנתוני מדד הקול הישראל של המכון הישראלי לדמוקרטיה בחודש אפריל.
מדובר ברפורמה שעומדת בניגוד להיגיון המשטרי שלנו, שהוכיח את עצמו במשך למעלה מ-70 שנה בחברה מקוטבת, עם חבירה של מפלגות ליצירת קואליציה. לא ניתן לבסס שלטון דמוקרטי יציב על תמיכה באדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, והבחירה הישירה ממסדת בדיוק את הרעיון הבעייתי הזה. אין ספק, השיטה הנוכחית פשוט לא עובדת, לכן קשה לראות את הסכנות שבפתרונות "קסם" כאלה ואחרים שיכולים אולי להישמע מוצלח אחרי ארבע מערכות בחירות רצופות. אסור לנו ליפול לזה, לא שוב.
מה כן יכול לעזור לפתרון הפלונטר
הפתרון האמיתי נמצא מתחת לאף שלנו מזה שנים. אם ניאלץ לקיים עוד בחירות, ישנה דרך פשוטה וקלה להבטיח שתהיה בהן הכרעה וסיכוי לממשלה יציבה. אם ייקבע שראש המפלגה הגדולה הוא ראש הממשלה, וכי הוא לא יזדקק להצבעת אמון, הרי שתקום ממשלה: תוכל להיות פה ממשלת רוב, ממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ או אפילו כזו שמתקיימת כל עוד אין רוב שיכול להציע לה חלופה. זה לא יהיה "חצי עבודה", כמו בבחירה ישירה, אלא בחירה בשניים בפתק אחד - גם מפלגה וגם ראש ממשלה.
לא מדובר בחכמה בדיעבד. הרפורמה הזו מוצעת זה כמה עשורים, לא כפלסטר או טלאי למצב הקיים, אלא כרפורמה שתיצור לחצים להתקבצות ופשרות של הפוליטיקאים והבוחרים. הפוליטיקאים, מצידם, יידעו כי זו השיטה ולכן יתקבצו למפלגות גדולות ולקואליציות עוד לפני הבחירות; הבוחרים, מצידם, יעדיפו לתת את קולם לרשימות הגדולות ובעלות הסיכוי הגדול ביותר לקבל את ראשות הממשלה.
אחת ולתמיד, יש להסיר את הבחירה הישירה מסדר היום הציבורי. עשינו את הניסוי על בשרנו ולמדנו בדרך הכואבת שזו שיטה כושלת. אפילו שירתנו מדינות אחרות (ביניהן יפן והולנד) שהשתעשעו ברעיון ונטשו אותו, אחרי שלמדו מאיתנו שמדובר ברעיון רע. טעות אחת זה נסלח, פעמיים זו כבר טיפשות ורשלנות.
יזהרו גם מי שתומכים בשינוי השיטה מתוך הנחה שהם ייצאו ממנה נשכרים. ניתוח דפוסי התמיכה בבחירה הישירה העלה כי רוב רובם של אלו שתמכו בה, ניזוקו ממנה (ולהפך). יזכור גם מוביל הרפורמה, ראש הממשלה נתניהו, את כהונתו המסויטת בשנים 1996-1999, לעומת כהונותיו שעברו יחסית בנעימים בשנים 2009-2013 ו-2015-2019. עליו לשאול את עצמו האם שווה להנדס את שיטת הבחירות כדי לזכות בראשות ממשלה שנגזרה מראש לכישלון?
>>> הכותב הוא עמית בכיר במכון הישראלי לדמוקרטיה ופרופסור במחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית