מזה עשור וחצי חותרת חמאס במרץ - אך ללא הצלחה יתרה - להבעיר את אזור יהודה ושומרון: לחולל בה "אינתיפאדה שלישית", לעודד גל טרור דוגמת זה שהתרחש באינתיפאדה השנייה ולערער את מעמד הרשות הפלסטינית. בפועל, האזור נותר יציב יחסית למרות משברים חריפים שהתפתחו ביחסים בין ישראל לפלסטינים, ובכללם ארבע מערכות עזות ברצועה, העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, פרסום תכנית המאה של טראמפ, ונתק ממושך בין ירושלים לרמאללה.
נוסחת היציבות ביהודה ושומרון מבוססת על "4 רגליים": זיכרון קולקטיבי טראומטי של הציבור הפלסטיני באזור בעקבות האינתיפאדה השנייה; מציאות אזרחית-כלכלית נוחה יחסית שממחישה לתושבים הפלסטינים את השוני המהותי בין מצבם לזה שברצועה; הימנעות עקרונית של הרשות משימוש באלימות והגבלה מתמשכת של חמאס, מתוך הבנה שאלה מהווים סיכון לקיום השלטון הפלסטיני; והתנהלות נבונה של ישראל שמשמרת ואף מטפחת את מרקם החיים האזרחי ביהודה ושומרון.
מבצע "שומר החומות" היווה מעין "מעבדה" לתיקוף הנחות היסוד הישראליות בקשר לפלסטינים. לגבי הרצועה וחמאס חלק מהנחות התערערו, ובראשן תפיסת ההסדרה שהניחה כי חמאס אינה מעוניינת בהסלמה, מעניקה קדימות לשיקולי הממשל על פני אלה האידיאולוגיים של מאבק נחוש נגד ישראל, וככלל נהנית מהצעדים האזרחיים שישראל מקדמת ברצועה בשנים האחרונות, שמפחיתים את המוטיבציה שלה לקדם מהלכים אלימים.
ביהודה ושומרון לעומת זאת הנחות היסוד לגבי האינטרסים הבסיסיים של הרשות ושל הציבור זכו למשנה תוקף. למרות המערכה הקשה שניטשה ברצועה, לא יצא הציבור ביהודה ושומרון לרחובות ולא התפתחה חזית מזוינת נוספת נגד ישראל. בכל רחבי איו"ש התפתחו מספר מוקדי מתיחות שבכולם נטלו חלק כמה אלפים בודדים של פלסטינים. ביום המתוח ביותר באיו"ש - ה-15 במאי - אומנם נהרגו 10 פלסטינים, אולם הדבר לא הביא לנתק בין ישראל לרשות, לשחרור הרסן של הרשות מעל החמאס או להפניית קני הרובים של מנגנוני הביטחון הפלסטיניים נגד ישראל.
היציבות היחסית באיו"ש נתפסת בעיני חמאס כאחד הכישלונות האסטרטגיים של התנועה במבצע "שומר החומות". המצב באזור ניצב בניגוד לציבור הערבי בישראל שהאווירה בקרבו לובתה באופן חסר תקדים בעקבות האירועים בעזה ובירושלים, באופן שהצריך את ישראל להתמודד עם זירת מתיחות נוספת - והפעם פנימית - לצד המערכה ברצועה.
אסור שהיציבות היחסית באיו"ש תנסוך תחושת נוחות בישראל. המציאות באזור הייתה ועודנה שברירית ומועדת להידרדרות בעקבות שתי סיבות מרכזיות: ערעור המצב הכלכלי - נושא שכאמור ניצב במוקד סדר העדיפויות הציבורי - ופגיעה בוטה באתרים קדושים, ובראשם הר הבית. היציבות היחסית באיו"ש אינה מובנת מאליה ועל ישראל לפעול במרץ כדי לחזקה, במיוחד לאחר מבצע "שומר החומות" שבו עלתה קרנה של חמאס כמנהיגה לאומית נועזת, ומנגד אבו מאזן הוצג כמי שכבול ל"תיאום המקודש" ואינו מסוגל לקדם מהלכי התנגדות הרואיים.
לצורך כך על ישראל לקדם כבר עתה צעדים דרמטיים שישפרו את המציאות האזרחית באיו"ש (בעיקר עידוד השקעות זרות, פיתוח תשתיות אזרחיות והרחבת היתרים לפועלים ולסוחרים), להמשיך ולוודא שחמאס לא "תרים את ראשה" בכלל התחומים, להדק את התיאום עם הרשות בכלל המישורים, ולקדם מהלכי הסברה שיחדדו בפני הציבור באיו"ש את השוני העמוק בין מצבם לזה של אחיהם ברצועה ויזכירו מהו מחיר ההפסד של היקלעות לעימות כמו שזה שפרץ בשנת 2000.
כל אלה יוכלו לסייע בביסוס שקט ביטחוני לטווח הנראה לעין, אולם אינם בגדר פתרון אסטרטגי ארוך טווח שמחייב מעשה מדיני, שהינו יעד מרכזי נוסף הניצב לפתחה של הממשלה הבאה.
>>> הכותב משמש ראש הפורום ללימודים פלסטינים במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א וחוקר בכיר במכון למדיניות ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי הרצליה