הפחד הוא אבי-אבות הטומאה. הפחד הוא יועץ רע, מתחפש לרע שאיש לא יודע שבא להרע. ההיסטוריה שלנו רצופת אירועים המצדיקים תרבות שיש בה פחד, תרבות שיש בה חרדה. אף על פי כן, ההבחנה היא ברורה: הפחד הוא אחד מרכיבי התודעה שלנו, אבל אסור לו להפוך למנהיג, למעצב זהות, לגורם מכריע בגיבוש החלטות. הפחד הוא ה'רוצח השקט' של היתכנות היחד הישראלי.

אנחנו מפחדים. אנחנו מפחדים מכל החרדים, מתעלמים מהאמונה היוקדת; מפחדים מכל הערבים, מסרבים לראות גם אותם כבניה של הארץ; אנחנו מפחדים ממתנחלים, מנערי גבעות עטויי פאות, מתעלמים מהלהט ומאהבה כנה לרגבי אדמתה של הארץ; אנחנוו מפחדים משחורי עור, מסרבים לראות את האור; אנחנו מפחדים מאנשים עם מוגבלות, מתרחקים מהם כאילו זה מדבק, מסרבים לראות את ניצחון הרוח על הגוף, את המאבק הנחוש והיומיומי לכינונם של חיים עם משמעות, חיים מעוררי השראה.

רוב גדול תומך בגיוס חרדים (צילום: דובר צה
פחד מפיאות, אילוסרטציה|צילום: דובר צה"ל

אנחנו מפחדים גם מתל אביבים, קוראים להם 'צפונבונים', חושבים שהם מנותקים. לא שייכים. מואסים בציונות, בועטים במסורות, מתרחקים מאהבת מולדת. חיים רק את עצמם, מדגישים את האינדיבידואל על פני הקולקטיב, מאמצים כל תרבות המתחילה במילים "פוסט". אנחנו מסרבים לראות את התרומה שלהם לחירות, לפיתוח העצמי, ליופי האישי, למשמעות, לשוויון. לכל אחד יש עוד סט פחדים.

אנחנו חשדנים. זאת מפני שאנו מפחדים. אנחנו חושדים בכל מי שהוא לא 'אני' או 'אנחנו'. כולם חשודים. כולם מקמבנים, כולם רוצים רק את טובתם האישית או המגזרית. הפסקנו לראות במנהיגים 'נציגי ציבור'. קראתי ריאיון סוף שבוע בעיתון מגזרי מסוים, שם חבר ממשלה לשעבר פירט את התרומה האדירה של משרדו למגזר. לא, לא אמר מילה על סדרי עדיפות, על זה שגם סייע למגזר אבל - יש עניים, יש פריפריה ויש מי שזקוק יותר. פוליטיקה לא של פחדים היא פוליטיקה של זהויות המבוססת על חשדנות וחוסר אמון. חשדנות מובילה לתופעות נוראיות. אתה רוצה לעזור לי, רוצה להושיט יד ואני מחפש את האינטרס, מסרב להאמין שאכפת לך ממני, לא משוכנע שלא באת רק כדי להרוויח.

פינות ישיבה לאימהות בשדרות רוטשילד בתל אביב (צילום:  futurewalk, shutterstock)
צפונבונים מנותקים? התרומה שלהם עצומה, תל אביב|צילום: futurewalk, shutterstock

אנחנו נהנים לשמר זהויות. נולדתי בבת ים: אבא מזרחי ואימא אשכנזייה. אני גר באורנית. חלק מהיישוב בתוך הקו הירוק, האחר מחוצה לו. חינכנו את ילדינו, לצד חינוך לשמירת תורה ומצוות, לערכים של לאומיות, ציונות ואוניברסליזם. הם הפנימו יפה, בדרכם. שתיים מתגוררות התנחלויות, האחד מתגורר בלוד והאחד בתל אביב. כולם היו בנינו. אני שומע את שיח הפחדים ולא מוצא את עצמי, מפני שאני - ועוד רבים שכמותי - משתייכים באמת ובתמים לכמה קבוצות. בא לנו ללצאת לרחובה של העיר ולצעוק: אין מה לפחד, אפשר לחיות ביחד. לא רק לחיות - כי נגזר עלינו, אפשר לחיות ביחד כי זה מי שאנחנו. אנחננו משבטים מגוונים שלא מוכנים לוותר על המורשת והזהות המשפחתית או המגזרית, אך בה בעת - שותפים לרעיון גדול ובעל ערך.

השיחה הנוראית על ישראל הראשונה והשנייה; השיחה על החרדים ועל האוטונומיה של תל אביב, הוא שיח שמובילים אנשים שמפחדים. כאלה שזהותם מטושטשת. לכן הם רואים בכל מפגש עם חרדי כאילו מדובר במיסיון; באנשים עם כיפה סרוגה – מתנחלים; השיחה על בעלי זהות חילונית מובהקת כנציגים של תרבות מתירנית – מיצתה את עצמה. היא מיושנת. היא משרתת את האליטות של המגזרים. מי שמדבר על ישראל השנייה עושה זאת לא פעם כדי לשמר את מקומו כאליטה של ישראל השנייה. הוא כאילו מייצג אותה – אבל בעומק הוא יודע שאם ישראל השנייה לא תהיה – הוא יאבד את מקומו. הוא חייב לשמר אותה כדי לשמר את עצמו. אם כולם יאהבו מורשת, ויתייחסו אל המסורת כגורם מרכזי בעיצוב אישיותם, מה יעשו לוחמי ההדתה? ומה יעשו גזענים שונאי ערבים, האם 'הם' יושיטו יד לחיים משותפים?! מה יעשו במאות ואלפי ריאיונות, מאמרים וסלוגנים? מה יעשו עם רבבות פעמים של 'אמרנו לכם'?

שי פירון (צילום: Yonatan Sindel Flash90)
שי פירון|צילום: Yonatan Sindel Flash90

האמת? קצת נמאסתם עליי. הניסיון שלכם להלך אימים לא עושה רושם, בטח על הדור הצעיר. אל לנו לשכוח עוולות היסטוריות, אל לנו להתעלם מכאבים שחלקם לא חלפו. אל לנו להתעלם מהחובה לתקן, לשפר. אבל די, חאלס. מספיק עם הפלגנות. מי שמפחד – לא בטוח בעצמו. זורק על האחר את חסרונותיו. עכשיו הזמן לפרק מחיצות. לאפשר שיח אחר, בלי פחד. לא דיברנו עוד על אהבה. זה מוקדם. נתחיל מהיכרות, משיחה ישראלית פשוטה. השאר – יצמח מעצמו.

>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר, נשיא תנועת "פנימה"