מאז האביב הערבי ב-2011, מצרים נעלמה מהעולם הערבי. טוב, אולי המילה "נעלמה" קצת מוגזמת, אבל היא בהחלט הורידה פרופיל. כל מי שגדל על מעמדה המרכזי של מצרים בעולם הערבי – ולא רק בתקופה של עבד אל-נאצר – נאלץ להסתגל לעובדה שמצרים היא עוד שחקן בעולם הערבי, בעוד מדינות הנפט העשירות הופכות מבעלות המאה לבעלות הדעה. מנקודת מבט מצרית, זה היה מתסכל לראות כיצד מדינות קטנות במפרץ גונבות את הבכורה מ"אם העולם" (כינוי שגור מצרי).
ובכן, מצרים החליטה להשיב מלחמה שערה; קשה לומר היכן הייתה ההתחלה אולם נקודה נוחה יכולה להיות הקמת פורום הגז של מדינות אגן מזרח הים התיכון בפברואר 2019, בו חברות מצרים, ישראל, יוון, איטליה, ירדן, קפריסין והרשות הפלסטינית.
המבצע הצבאי בעזה היווה הזדמנות נוחה למצרים לחזק את מעמדה באמצעות תיווך בין ישראל וחמאס. מאז ומתמיד – אפילו בתקופת הנשיא מורסי – מצרים מילאה תפקיד מרכזי. ברצותה, היא העניקה לישראל חבל ארוך, כמו במבצע "עופרת יצוקה" ב-2014, וברצותה פעלה לקצר את משך הפעולה, אולם בכל מקרה היא סייעה בהשגת הפסקת האש ובכינון הסדרים הומניטריים.
המעורבות של מצרים בעזה מובנת: ראשית, היא סמוכה על גדרה ולה פוטנציאל להידרדר לכלל עימות שיזעזע את היציבות באזור בכלל ובמצרים בפרט. שנית, היא מאפשרת למשטר חזות של הובלה בסוגיה מרכזית במזרח התיכון. לא פחות חשובה היא תעודת היושר שהתיווך מספק לסיסי אצל משטר ביידן, שחותר לקצץ את כנפיהם של משטרים המפרים זכויות אדם. שתי שיחות הטלפון שניהל ביידן עם סיסי במהלך המבצע הפכו אותו ליקיר זמני. בנוסף, מזכיר המדינה האמריקני, אנתוני בלינקן, ערך ביקור בזק בקהיר, בירושלים, ברמאללה ובעמאן. מצרים המשיכה להוביל את התיווך כאשר שר החוץ סאמח שוכרי ערך ביקור בעמאן וברמאללה, ואילו ראש המודיעין הצבאי, עבאס כאמל, פועל בשטח ומגשר על הפערים בין ישראל, הרשות וחמאס.
מובילה בזירות שונות
המבצע בעזה גרם גם להתחממות בזירת יחסי ישראל-מצרים. לא זו בלבד שהקשר הביטחוני בין שתי המדינות התחזק, אלא שגם הקשר המדיני התחזק, וזאת עם ביקורו של שר החוץ גבי אשכנזי. למרות הקרבה בין שתי המדינות, שר חוץ ישראלי לא ביקר במצרים מזה 13 שנה!
1/2
— גבי אשכנזי - Gabi Ashkenazi (@Gabi_Ashkenazi) May 30, 2021
תודה על הזמנתך, סאמח שוכרי,
שה"ח של מצרים, לביקור רשמי ראשון של שר חוץ ישראלי מזה 13 שנים. pic.twitter.com/i3zIiUJavg
המבצע בעזה הוביל גם להתחממות מפתיעה ביחסי מצרים-קטר. עוד בינואר הסכימה מצרים – יחד עם האמירויות, ערב הסעודית וירדן – לסיים את החרם בן שלוש השנים וחצי ולחדש את הקשרים הדיפלומטיים עם קטר. המשבר בעזה היווה הזדמנות לשלוח את שר החוץ של קטר למצרים, וזאת כדי לדון בעתיד המעורבות של קטר בעזה לא לפני שהבטיחה שלל השקעות כלכליות במצרים. סיסי גם זכה להזמנה אישית של שליט קטר לבקר בארצו. המבצע בעזה והתיווך המצרי יצרו אפוא הזדמנות למצרים לפעול מחדש באזור המפרץ.
עזה אמנם תפסה את מירב הכותרות, אך מדיניות החוץ המצרית פועלת גם בזירות אחרות. זירה אחת היא לוב; מצרים תמכה בגנרל ח'ליפה חפתר ובממשלתו בטוברוק, אולם מאז קמה ממשלת ההסכמה הלאומית בטריפולי בתמיכת האו"ם שינתה מצרים את טעמה ואף אירחה את ראש הממשלה החדש, עבד אל-חמיד דביבה. וכך, כוחות לוב הנתמכים על ידי תורכיה וקטר, לא יהוו איום על גבולה המערבי של מצרים. גם ההתקרבות לאחרונה בין תורכיה ומצרים מאותתת על הסכמות והבנות בנוגע לכמה מהבעיות המרכזיות שהביאו להקפאת יחסיהן: לוב והיחס לאחים המוסלמים.
מעניינת לא פחות היא הפעלתנות המצרית בזירת קרן אפריקה והים האדום. זירה זו נחשבה בעבר ל"חצר האחורית" של מצרים, אולם האתגר האתיופי בדמות בניית סכר "התחייה", הביא את מצרים לעקוף את אתיופיה ולחמם את היחסים עם אוגנדה, סודאן, דרום סודאן, סומליה, טנזניה, ולאחרונה אף ג'יבוטי. סיסי, בכבודו ובעצמו, הגיע לביקור בג'יבוטי הקטנה ב-27 במאי. מצרים חתמה גם על הסכמי הגנה עם מדינות עמק הנילוס – אוגנדה, קניה, בורונדי וסודאן. מצרים גם הצטרפה בנובמבר 2020 למועצת הים האדום – בה חברות ג'יבוטי, אריתריאה, ירדן, ערב הסעודית, סומליה, סודאן ותימן. כל הצעדים הללו נועדו לא רק לאתגר את שאיפותיה האזורית של אתיופיה, אלא גם להפגין את מעמדה של מצרים בים האדום ובמצרי באב אל-מנדב.
האם הפעלתנות המצרית מסמנת שינוי מגמה? מוקדם לדעת. יש לזכור כי מנהיגות אזורית נקנית במשאבים פוליטיים, כלכליים, צבאיים ודמוגרפיים. מצרים בנתה בשנים האחרונות צבא גדול, אם כי מידת יכולתו וכשירותו עומדים בסימן שאלה אם לשפוט לפי התמודדותו עם האיום של ארגון המדינה האסלאמית בסיני. מצבה הכלכלי של מצרים בעקבות מגפת הקורונה והיעדר התיירות בכי רע, ואילו הגידול הדמוגרפי מהווה מעמסה כלכלית. כל אלה מנבאים כי מצרים תתקשה לשחזר את מעמדה האזורי, אולם היא יכולה להפוך למה שהעיתונאי מוחמד חסנין הייכל קרא פעם "מדינת מפתח".
>>> הכותב מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית בירושלים וחבר הוועד המנהל של מיתווים - המכון הישראלי למדיניות חוץ-אזורית