העולם במשבר. הערכים של פעם בקריסה, החדשים טרם התגבשו. אנחנו חיים בתקופה של בין השמשות. חושך ואור משמשים בערבוביה. ישראל היא זירה מוקצנת של מה שקורה בעולם. רוב הישראלים אוהבים את ארצם, גאים במורשתם. רוב הישראלים אוהבים את ארצם, גאים במורשתם. רוב הישראלים מחסירים פעימה ביום השואה, מזילים דמעה ביום הזיכרון ומתרגשים ביום חג העצמאות. הם לא מוכנים להתנצל על האתוס הציוני, הם לא חשים חוסר נוחות כשישראל נלחמת באויביה.
בה בעת, הם לא מוכנים לוותר על זכויותיו של הפרט לנהל את החייו כראות עיניו. הם חשים שחוקים בענייני דת ומדינה פוגעים בבחירה החופשית של אזרחים. הרוב הישראלי נע בחופשיות על ציר שבין שמרנות לליברליות. זה קרה מפני שהמפעל הציוני הצליח.
אנחנו נוטים לחלק את ישראל לשבטים וקהילות, אבל סוד הקסם הישראלי הקיומי סותר את החלוקה הדיכוטומית. בשולחן השבת המשפחתי יושבים מזרחים, הסבורים שההגמוניה פגעה במסורת הוריהם, דתיים אדוקים, חילונים רדיקליים, אנשים הסבורים שכל הארץ שלנו ורק שלנו וכאלה הסבורים שהגיע הזמן לומר די לכיבוש, להט"בים וכאלה הסבורים שאין להכיר בזכויותיהם. זה הסיפור המשפחתי של (כמעט) כולנו, אלא שהמנהיגות הציבורית לא מאפשרת לנו להעתיק את מודל שולחן השבת - לשולחן הממשלה.
פוליטיקאים רבים טורחים להסביר, לילה ויום, עם מי לא ישבו. מראיינים פותחים כל שיחה בשאלת מיליון הדולר: "האם תשב עם", "האם לא תשב עם". אנחנו במשבר מפני שישראל הפוליטית מנותקת מישראל האמיתית. ישראל הפוליטית מחפשת בידול, ישראל האמיתית כמהה לחיבור. ישראל הפוליטית עושה כל שביכולתה לפרק ולפצל, ישראל האמיתית כמהה לחיים משותפים.
לפרוץ את החומות
השבט אומר את דברו, ורוב החברים מתייצבים מאחור. כך נראה כשל חברתי. ישראלים רבים מבטאים את עמדותיהם על פי השייכות השבטית. כך, עמדותיי ביחס למערכת המשפט, דת ומדינה, הסוגיה הפלסטינית, הסיפוח, זכויות פרט ביחס לזכויות לאומית, נקבעות לא פעם לפי עמדות השבט אליו אני מתייחס.
לפעמים, משהו מציק לי מבפנים: אולי 'הם' צודקים? אולי האמת נמצאת באמצע? אולי אני נאחז בעמדותיי רק כדי לא לאבד את האחיזה המוצקה שלי באמת, שהיא נחלת הציבור שלי. אני סבור, לדוגמה, שמערכת המשפט היא עוגן משמעותי חשוב בקיומה של כל מדינה דמוקרטית, בטח מדינה מגוונת כמו מדינת ישראל. עם זאת, אינני יכול לעצום עיניים מול תחלואיה של המערכת. אינני מקבל את הטהרנות המייחסת לאנשי משפט, פרקליטים ושופטים, תכונות מלאכיות.
אני סבור שמדינת ישראל היא מדינה יהודית. ככזו, אני חרד לאופיה, מאמין בסמלים מחייבים. עם זאת, אינני יכול להתעלם מצרכים של אחרים. אינני יכול שלא לראות כשלים, לעיתים מוסריים, הנגרמים מדבקותי באמונותיי. אבל השבט אמר את דברו.
ועידת המשפיעים
הקשבתי לחלק גדול מהריאיונות שנערכו במסגרת ועידת המשפיעים של N12. המראיינים והמרואיינים ליוו שעה של נהיגה בכבישים עמוסים לעייפה. פחדתי שמישהו יפתיע אותי, יאמר משהו שחורג מכללי השבט. פחדתי שמרוב התרגשות אאבד שליטה, חלילה אהיה מעורב בתאונה, אבל זה לא קרה.
"אנחנו במשבר מפני שישראל הפוליטית מנותקת מישראל האמיתית. ישראל הפוליטית מחפשת בידול, ישראל האמיתית כמהה לחיבור. ישראל הפוליטית עושה כל שביכולתה לפרק ולפצל, ישראל האמיתית כמהה לחיים משותפים"
הרוב המוחלט היה צפוי. לא שמעתי שום דבר חדש, זה מאכזב. אין בכם סדקים? מורכבויות? את מי אתם פוגשים בשולחן השבת שלכם? זה מאכזב מפני שישראלים רבים מחפשים מנהיגים קצת יותר מורכבים. כאלה שמאמינים בדרכם, אך בה בעת פתוחים לשנות את דעתם. גם אם ה'בייס' שלכם מוצק ונחוש - אתם מנהיגים. זה התפקיד שלכם: לפקוח עיניים, לדעת בלב. אנו זכאים לקצת יותר מורכבות ולפחות סיסמאות. אנו זקוקים למנהיגים שלא מפחדים מרעיונות חדשים, שלא נבהלים משינוי עמדות.
תאמינו לי, חברי השבט מתלבטים, נקרעים מבפנים. הם יודעים שזו הצגה אחת גדולה. גלו לנו עד כמה אתם אנושיים, עד כמה אתם רגישים לשינויים, עד כמה אתם מספיק אמיצים לשנות את דעתכם, להצביע על חללים בתפיסת עולמכם.
כרב של קהילה, אני נדרש בכל שבת לחדש משהו, להאיר זווית אחרת של פרשת השבוע או אירועים שעל סדר היום. הציבור צמא לזווית ראייה מרעננת, משהו שיגביה אותו ד' אמות מעל הקרקע. בשנותיי במערכת הפוליטית הנחו אותי לשנן: Repetition. לחזור שוב ושוב על מנטרות. אתם מכירים אותן היטב: "לא כלכלה לא מעניין", "לא יהיה כלום כי אין כלום", "מגיע לנו פוליטיקאים ישרים", ועוד שלל סיסמאות.
הן לא הומצאו, הן הונדסו. סוקרים וחוקרים מצאו שאלה המילים שמניעות אתכם, מזיזות אתכם, מעוררות אתכם. הם לא לקחו בחשבון שאתם קצת יותר חכמים.
>>> הכותב הוא שר החינוך לשעבר ונשיא תנועת "פנימה"