המתאר הכללי, ששורטט בחודשי המשא ומתן בין רמאללה לעזה, ברור: הבחירות, לראשונה מאז 2006, יהיו, בעצם, הצגה בלבד שתוצאותיה נקבעו מראש. רשימה משותפת על פי מפתח מוסכם של פת"ח (50%), חמאס (40%) ושאר הפלגים (10%) תרמוס כל קבוצה אחרת שתעיז לקרוא עליה תיגר. אחר כך אמורה לקום ממשלה משותפת. ב-31 ביולי יתקיימו "בחירות" ליו"ר הרשות הפלסטינית, בהן חמאס לא יריץ מועמד משלו. בגיל 86 יזכה אבו מאזן בתקופת כהונה נוספת. בסוף הקיץ אמורות להיערך, להלכה גם בפזורה הפלסטינית, הבחירות ל"פרלמנט של אש"ף", המועצה הלאומית הפלסטינית. שם, לראשונה בתולדותיו, יצטרף חמאס לארגון שחתם על הסכם אוסלו, אלא שלא יצהיר על תמיכה בו.
בתוך ארגון פת"ח קמו אישים לא מעטים בשצף-קצף נגד העסקה הזו ונגד שופטים שמינה אבו מאזן כדי לפקח על ההליכים. לא יהיה פשוט להשתיק אותם. גם בחמאס יש ויכוח פנימי חריף, ואילו בג'יהאד האסלאמי ובסיעות האחרות פוסלים את הניסיון להשאיר להם פירורים בלבד. ראשי המודיעין של מצרים וירדן, הגנרלים כאמל וחוסני, באו למוקטעה והסבירו לאבו מאזן שמוטב לו להיזהר מתכסיסים מסוכנים כאלו. "עוד עלולות להיות לך הפתעות לא נעימות", אמרו לו בלשון מאוד לא דיפלומטית.
באיחוד האירופי יש מי שמעודדים את אבו מאזן להמשיך בדרכו. כעת הוא מצפה לשמוע מממשל ביידן: האם ינהג כמו הנשיא בוש, שדחף בשעתו את ראש הממשלה שרון לאפשר את הבחירות - ואלו הסתיימו אז במפח נפש נוכחו ניצחונו המוחלט של חמאס?
זה בדיוק הרגע לסגור את ההבנות עם וושינגטון, עם מדינות ערביות ועם אלו באירופה שיטו אוזן. אין לישראל, למעט התמהונים התמימים שבנינו, שום עניין בשובו של חמאס לגדה ולמשרדי הממשל הפלסטיני. רחמיי מובטחים למי שמתפתה להאמין שזה יוביל לגזיזת ציפורניו של חמאס ולשינוי אורחותיו. יש סיכוי לא רע שהדיל בין פת"ח לחמאס יתפוגג מאליו, אבל אסור לבנות על זה.
הדרך הטובה ביותר היא לשכנע את אבו מאזן, ואת מנהלת לשכתו הכול-יכולה אינתיסאר אבו עמארה, להשתמש בשפע הסוגיות שטרם נפתרו עם חמאס כדי לסגת באלגנטיות. גם הוא יודע ש"שותפיו" לא ימסרו לו את השליטה ברצועה, אלא לכל היותר יניחו לו לטפל במתן חלק מן השירותים האזרחיים. גם הוא יודע שחידוש ההתארגנות הפוליטית של חמאס בגדה יפתח את השער לשיקום רשתות הטרור, שבהזדמנות המתאימה יכוונו גם נגדו. במה זה יועיל? מוטב כך מאשר להגיע לנקודה שבה תוצג ישראל כמי שמסכלת, רחמנא ליצלן, "דמוקרטיה" אצל שכניה.
בשקט ובתקיפות צריכה ישראל, גם הממשלה וגם ראשי האופוזיציה, להבהיר שחמאס אינו רצוי ובחירות תפורות מבעוד מועד אינן מחזה משעשע.