נגיף הקורונה, כך מדקלמים גורמי הרפואה כבר שנה, פוגע בכולם ללא הבחנה. זה אומנם נכון, אך המגפה על שלל הגזרות שהיא גוררת איתה פוגעת בעיקר במגזר אחד: נשים. את הפגיעה הזאת, לצערי, שום חיסון לא ימנע.
חשוב להזכיר שהנשים בישראל נכנסו למגפה בעמדת נחיתות. מבחינת פערי שכר, מבין כל מדינות ה-OECD, ישראל נמצאת במקום הרביעי מהסוף. אומנם, יש מגמה מסוימת של שיפור בשנים האחרונות, בעיקר במגזר הציבורי. עם זאת, המשק הישראלי ככלל, לא עבר התאמות הכרחיות למאה ה-21, לא אימץ נורמות של שילוב קריירה וחיי משפחה, ובאופן כללי הפקיר את הנשים לגורלן.
הפגיעה הראשונה והמיידית הייתה בשוק העבודה. כשני שלישים מהעובדים שפוטרו או הוצאו לחל"ת בעקבות המגפה הן נשים. אני לא טוענת שמעסיקים חיפשו להיפטר מעובדות, אלא שנשים מועסקות באחוזים גבוהים יותר במשרות "פשוטות", שלא דורשות מיומנות או הכשרה ומקבלות שכר נמוך. עובדים מוחלשים היו הראשונים להיפגע, ונשים הן המוחלשות מכולם.
פגיעה קשה נוספת ופחות מדוברת ספגו העצמאיות. רוב העסקים בבעלות נשים הם עסקים קטנים ובינוניים - בדיוק המגזר שחטף את המכה הקשה ביותר בקורונה. גם נשים שלא איבדו את עבודתן נדרשו להקריב במהלך הסגרים הממושכים וויתרו על שעות עבודה כדי לטפל בילדים שנשארו בבית. בצירוף של כל הגורמים הללו, אני פסימית מאוד לגבי האפשרות שגם ב-2021 נראה המשך מגמה של צמצום פערי השכר המגדריים.
הקורונה פגעה בנשים לא רק כלכלית. בחודשים הארוכים, כשהמשפחות הסתגרו בבתיהן, התגברו מאוד אירועי האלימות במשפחה. דיאנה דדבייב ז"ל היא רק הדוגמה האחרונה והכואבת של עשרות אלפי נשים שחוות אלימות. המתחים והלחץ שמביאה המגפה רק מחריפים את האלימות הזו.
מה שנדרש כעת זו פעולה נחרצת. לא מספיק רק לדבר בסיסמאות, ותפילות ומחשבות לא יועילו פה. כשדנים על פתיחה מחדש של המשק, חייבים להניח על השולחן שורה של צעדים לצמצום הפערים המגדריים, כמו חופשת לידה לגברים, ייעוד תפקידים בכירים במגזר הציבורי לנשים, ועוד שורה של צעדים שהרשות לקידום מעמד האישה העבירה לממשלה.
צריך למצוא פתרונות ארוכי טווח, המשלבים אכיפה, טיפול ושיקום למקרי אלימות במשפחה ומסגרות בטוחות לנפגעות. בעיקר, אנחנו צריכים לפקוח עיניים ולהכיר בכך שאולי הנגיף לא מבחין בין גבר לאישה, אבל בני אדם עדיין כן.
הכותבת היא מנכ"לית הרשות לקידום מעמד האישה.