שאלת המפתח כיום בפוליטיקה היא האם יחבור בנט לנתניהו ביום שאחרי הבחירות. התשובה תקבע אם כהונת נתניהו הגיעה לסופה, או שהאחרון יזכה להקים ממשלת ימין-חרדים צרה שתיתן לו את ההגנה המשפטית שהוא חולם עליה. על פי כל הסימנים, בנט צפוי להישאר בגוש הימין עם נתניהו, ולהותיר את תומכיו בשמאל שבורי לב מהמשיח החדש. הנה ארבע סיבות.
בנט רוצה להיות ראש הממשלה. הוא מאוד רוצה להיות ראש הממשלה, הוא כל כך רוצה להיות ראש הממשלה שהוא לא יקריב את החלום הזה בשביל מחיאות כפיים רגעיות ממחנה "רק לא ביבי". אחרי שמונה שנים בפוליטיקה, ו-15 בעולם הציבורי, בנט אמנם מרגיש בשל לתפקיד אבל יש סבלנות. בעוד שמטרת העל של ליברמן היא להדיח את נתניהו, גם במחיר התאבדות, בנט מעדיף לבנות את עצמו כמנהיג הימין לשנים רבות, ונתניהו הוא רק עוד נתון בדרך. זו הסיבה שבנט יעשה מה שנכון לבנט לטווח הארוך, גם אם המשמעות היא למחול לנתניהו שזרק אותו לאופוזיציה. הדבר הנכון לבנט, כך על פי תפיסתו, היא לרשת את נתניהו בדרך לגיטימית בעיני המחנה, ולא לחסל אותו. לתפיסתו, למי שיהיה אחראי להפלתו של נתניהו באמצעות חבירה לשמאל לא תהיה תקומה פוליטית.
כדי להבין עד כמה קטנים הסיכויים שבנט יחבור לשמאל, צריך להיכנס לראשו. מנהיג ימינה סוחב עימו את החטוטרת שנקראת "ברית האחים" כמעט מיומו הראשון בפוליטיקה. כבר אז בכלל לא רצה בה, אבל לא נותרה לו ברירה אחרי שנתניהו עבד סביב השעון להשאיר אותו מחוץ לממשלה. אז צפה בנט בעיניים כלות כיצד עושה נתניהו הכול כדי להכניס את ציפי לבני לממשלה. אפילו שלי יחימוביץ' קיבלה הצעה לכהן כשרת אוצר כשבנט עדיין המתין לטלפון. ברית האחים עם לפיד, שכללה את פסילת החרדים, השיגה את מטרתה לטווח הקצר: היא הצליחה להכניס את בנט לממשלה כשר הכלכלה, אבל לטווח הארוך הפכה קללה שבנט לא מצליח להיפטר ממנה.
מאז ועד היום לא הצליח לשחזר את ההישג שהביא לפני הברית בקלפי. גם נתניהו זיהה את נקודת התורפה של בנט. בסבב הבחירות הראשון, ב- 2019, הצליח להוריד את בנט אל מתחת לאחוז החסימה כשהוא טוען שבנט ישוב לברית האחים. בנט לא מצא אז חיסון יעיל בזמן, ונאלץ להישבע שוב ושוב אמונים לנתניהו, מה שפגע עוד יותר עד שנמחק לחלוטין מהמפה. רק השבוע הלם נתניהו בבנט על כך שהצביע בעד הצעת אי אמון שהגישה יש עתיד. אף שמאז ומעולם הצביעו סיעות האופוזיציה יחד בהצעות אי אמון, ואין לזה שום קשר למכנה המשותף ביניהן, בנט נלחץ ובהצבעה הבאה סיעתו כבר לא השתתפה.
נתניהו טוען שאלך עם לפיד.
— Naftali Bennett בנט (@naftalibennett) October 27, 2020
לפיד טוען שאלך עם נתניהו.
בנתיים נראה שאנחנו הולכים לסגר שלישי כי שניהם משקיעים את האנרגיה בקשקושים,
ולא מוכנים לשים רגע את הפוליטיקה בצד ולעבוד במה שחשוב באמת -
הקורונה והפרנסה.
בושה.
אם לא די בתדמית שבנט לא רוצה לבנות לעצמו, יש גם מציאות. בנט הוא שחקן פוליטי מפוכח. בזמנו הפנוי הוא מעלעל שוב ושוב במחקרים עבי כרס בני מאות עמודים שהכינו עבורו טובי הסוקרים. בנט מבין שגם בתרחיש האופטימי ביותר עבורו, אין לו ממשלה יציבה בלי נתניהו.
נתחיל מבראשית: כדי שבנט ירכיב ממשלה עליו להביא יותר מנדטים מנתניהו, אתגר אדיר כשמדובר בשני מנהיגים מאותו המחנה. בנט רחוק מנתניהו במדד ההתאמה לראשות הממשלה, (21% מול 32% בסקר האחרון של חדשות 12), ובסיס התמיכה שלו פריך בהרבה מזה של מי שמכהן בתפקיד ראש הממשלה כבר יותר מעשור. בנט צפוי לעמוד במרכז קמפיין אכזרי של מפלגות בימין ובשמאל, שעד עתה לא שברו איתו את הכלים כדי להשאיר דלת פתוחה לשיתופי פעולה בכנסת הזו.
אם בנט לא יוביל את טבלת המנדטים, אין שום סיכוי שהחרדים יחברו אליו וינתקו את קשר העבותות בינם לבין נתניהו. אבל גם אם יעשה את הלא ייאמן וישיג יותר מנדטים מנתניהו, מחכה לבנט מסלול משוכות בלתי אפשרי אלא אם יקים ממשלת חילופים עם נתניהו. הוא יצטרך לשכנע את החרדים שהוא עדיף על נתניהו, וגם אם יצליח, יחסרו לו יותר מ-20 מנדטים כדי להקים ממשלה יציבה. המשמעות היא שבנט יצטרך להכניס לממשלה אחת את המפלגות החרדיות, את ליברמן, את לפיד ואולי עוד מפלגת שמאל. זה אולי אפשרי על הנייר, זה קשה מאד במציאות. דמיינו תרחיש שבו לפיד דורש רוטציה תמורת הכניסה לממשלה - מה הסיכוי שיסכימו לכך המפלגות החרדיות? בנט מבין שכל ממשלה שלא תכלול את הליכוד נידונה מראש לכישלון ותמנע ממנו את הובלת הימין לשנים רבות.
מרגע שהבנו שבנט ונתניהו יהיו תלויים זה בזה כדי להקים קואליציה יציבה, הכול שאלה של מחיר. כל אחד יקבל לפי הישגו בקלפי. בנט חולם להיות מנהיג הימין המוסכם ביותר שאחרי נתניהו, אולי אפילו בליכוד. האחרון חולם על הגנה משפטית ושליטה במערכת המשפט. גם רוטציה תהיה כמובן על השולחן. וזאת עוד לפני שדיברנו על תפקידים ומוקדי השפעה - ימינה לוטשת עניינים ל-4 משרדים משמעותיים: תיק הביטחון, תיק האוצר שהפך משמעותי מאוד עבורו בעקבות משבר הקורונה, תיק המשפטים ותיק התחבורה ולעוד שורה של מוקדי כוח משמעותיים.
ולא פחות חשוב. בנט אמנם מאוכזב מנתניהו עד עמקי נשמתו אבל עדיין, מבחינה אידיאולוגית, הוא קרוב אליו הרבה יותר מאשר ללפיד ולגנץ. גם בהתנהלות הפוליטית לשניים יש הרבה במשותף, בייחוד בכל הנוגע לתפיסת הכוח והשימוש במנופי לחץ פוליטיים. מעבר לכך שהם חולקים תפיסות עולם דומות מאוד בתחום המדיני והמשפטי, אפילו בסוגיית הקורונה רב הדומה על המפריד. בעוד שטראמפ וביידן לדוגמא חלוקים על עצם הסכנה שבמגפה, בנט ונתניהו מסכימים על העיקר. נתניהו קורא לזה אקורדיון, בנט קורא לזה פטיש ופינצטה אבל התפיסה הבסיסית זהה. בנט פשוט מאמין שיצליח לעשות את זה טוב יותר. אם לא יקבל את המנדט מהציבור ויוביל משמעותית במספר המנדטים, הוא ינסה לעשות את הטוב ביותר שהוא יכול, תחת נתניהו.