כמה מדינות ערביות אכן מתכוונות לכונן קשרים גלויים עם ישראל. אבל לא בבהילות, עם מיני תנאים ודרישות משלהן ובעיתוי נוח מבחינת הפוליטיקה הפנימית אצלן. בשום פנים לא להיראות כנגררות אחרי מרכבתו של מוחמד בן זאיד. והוא עצמו, למי שטרם הבין, בכלל לא רוצה ששליטים ערבים אחרים יצטרפו אליו כעת.
לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות
האיש הממולח והנועז הזה אינו מבקש להיות המשכוכית שמובילה עדר, אלא להיפך: להיפרד לזמן מה מן העדר! הוא מחפש להשתזף לבדו באור הזרקורים, להתעטף לבדו בחיבתה של ארה"ב ובאופן הברור ביותר - אין הוא מעוניין להיתפש כשותף הקטן והערמומי של הסעודים המגושמים, כי אם כשחקן עצמאי לגמרי. במלחמה בתימן, למשל, הוא נפרד זה מכבר מהסעודים ואפילו פועל נגדם.
באיחוד האמירויות לא מתחבקים איתנו בגלל אירן. זה לא המניע העיקרי. הם פוחדים מהרפובליקה האיסלאמית ומתחמשים מולה, אבל דובאי - נאמר את האמת - היא מרכז גדול של הברחות והלבנת כספים לאירן ולא סתם תחנת מסחר. מה שמוחמד בן זאיד מחפש הוא להיות בן חסות וטיפוחים של הממשל בוושינגטון, כעין "ישראל ערבית", מטוסי F-35 אמורים להיות הסמל של זה. מובטח שהוא ישקוד על "שלום חם" עימנו על כל מאפייניו ויצפה לתמורות בתחום הטכנולוגי, בפיתוח עסקים ובתיירות. שבועות אחדים הוא השקיע בשכנוע הנסיכים משש האמירויות האחרות לתת ידם למהלך.
ואולם אם יתחוור לו שארה"ב - בעיקר אם ייבחר ביידן - אינה גומלת לו כפי שקיווה ושישראל איננה סוללת את דרכו אל הקונגרס הדמוקרטי, אזי הוא עשוי לחשב מסלול מחדש. ראינו אותו מבצע שינויי כיוון חדים בזירות אחרות (בימים האחרונים, לדוגמה, הוא מתחיל להתקפל מהמלחמה בלוב שבה השקיע את חיל האוויר שלו).
שעל כן, כדי לבנות כהלכה את מערך השלום צריך לפרק בזהירות את מלכודת ה-F-35 ויש דרכים לטפל בזה. החוק האמריקני מבטיח לשמר את העליונות הצבאית האיכותית של צה"ל וממילא רבים בקונגרס מתנגדים לעסקה כזו. ממילא, לא חסרות מגבלות שניתן לסכם באשר ללוח זמנים ארוך, עיקור מערכות שונות של המטוס כמו שנעשה בעת מכירת מטוסי קרב אחרים, וכן קביעת איסור על יציאת המטוסים אל מחוץ למרחב המפרץ הפרסי ואיסור על הצבתם במדינות אחרות. חייבים להימנע מקטטה פומבית בסוגיה זו לטובת דיונים שקטים.
שליטים ערבים אחרים עוקבים אחרי כל תזוזה בסוגיות האלה. לפיכך, לא היה מראש סיכוי למסעותיהם של קושנר ופומפאו באזור. סעודיה הטילה ווטו על הליכה בעקבות האמירויות אף שאינה מגנה אותן. חמד מלך בחריין משתוקק מאוד לשלום גלוי עם ישראל, אבל הוא תלוי לחלוטין בסעודים ובנוסף לזה חייב לנווט בעדינות מול הרוב השיעי באי.
הגנרלים בראש השלטון החדש בסודן היו עושים עמנו שלום כבר שלשום אלא שאינם להוטים לפוצץ את מראית-העין של שותפות עם ממשלה אזרחית שמסתייגת מזה. בסולטנות עומאן מבצע השליט החדש חילופי גברי מרחיקי לכת ובכל מקרה מעולם לא היו להם יחסים טובים עם האמירויות. כווית וקטר שוללות נורמליזציה גם כשהקטרים מקיימים קשרים רצופים ולאו דווקא ידידותיים מדי עמנו. הממשל הדמוקרטי בתוניסיה נוקט גישה לאומנית מסורתית ומלך מרוקו אינו רואה שום סיבה לשדרוג היחסים מעבר למצב הנוכחי, וליתר משום שהאמירויות חוללו משבר עם הממשל ברבאט משום שאינם מרוצים ממינויו של איש האחים המוסלמים לראש ממשלה קצוץ-סמכויות שם.
המסקנה: נא להתרכז באמירויות ובתהליך מסודר ומבוקר - אם זה בכלל עדיין אפשרי אצלנו - לבנות שיתופי פעול מציאותיים, לפוגג ציפיות מופרזות ולזכור כל הזמן, שאין בהכרח זהות אינטרסים בינינו בכל הנושאים. כך, למשל, שוקלים באבו-דאבי השלמה עם אסד בקרוב ולא מובטח שנהיה בעמדה דומה ברגע שיהיה משא ומתן מחודש על תכנית הגרעין האירנית.
ותזכורת קטנה לישראלים שנפשם יוצאת אל מגדלי הזכוכית והקניונים האדירים: יש לאמירויות גם צדדים אחרים, לא בוהקים, כמדינה שתשעים אחוזים מאזרחיה הם עובדים זרים. זה מקום הרבה יותר מסובך מאשר מראים צילומי האוויר המרהיבים.