גם עם מאמץ אמיתי ללמד זכות במוצאי יום הכיפורים, קשה להסביר את המראות שהגיעו מחצרות חסידים במוצאי הצום. לצד מרבית בתי הכנסת במדינת ישראל שעשו מאמץ כנה לשמור על הרחקות הקורונה, בולטים לרעה דווקא אלו שהיו אמורים לשמש דוגמה: בתי הכנסת של החסידויות הגדולות וקהילות חרדיות נוספות.

לעדכונים נוספים ושליחת הסיפורים שלכם - היכנסו לעמוד הפייסבוק של החדשות

בתחילת הגל הראשון, ניתן היה להסביר את האיחור בציות להוראות הבריאות בניתוק של המגזר מהמדיה ובחלחול איטי של המידע והבנת חומרת המצב. כשנתוני התחלואה נשארו גבוהים גם בהמשך, הנימוק היה הצפיפות, העוני והמשפחות הגדולות, אבל עכשיו זה כבר צפצוף ממושך ארוך ומכוון.

אלו לא רק אילוצים ותנאים אלא בחירה מודעת: גם תחת הסגר, נמשכו הלימודים במאות מוסדות חינוך חרדיים. לא רק ישיבות ותלמודי תורה, אלא גם בתי ספר לבנות נפתחו כרגיל, חתונות וטישים חסידיים נערכים בהשתתפות אלפים, וגם תפילות חג המוניות וצפופות נערכו במרבית החצרות כשאלפי משפחות שבו לביתן באוטובוסים בחסות ה"הפגנות".

הכאוס הזה הוא בגיבוי רבני אבל מתחולל בוואקום מנהיגותי. בהיעדר הנהגה רבנית חזקה וריכוזית המקיימת דיונים מעמיקים והכרעות מנומקות, הציבור מתנהל בהוראות שבעל פה ורמיזות כפולות. זו לא נחלתם של פלגים אנטי ציוניים ואנטי ממסדיים, הכאוס מגיע עד ללב המיינסטרים החרדי: מחסידות בעלזא ועד בית הרב קניבסקי.

גם אם הרב עובדיה והרב אלישיב היו מכריעים על מרד בתקנות הקורונה, היה זה מרד מנוהל. כעת הציבור מסמן בעצמו את הכיוון בין העמדות השונות של הרבנים, שחלקם נמנעים ממסרים ברורים. בלא רועה, הציבור החרדי דוהר אל חסינות העדר.

מוכנים "לשלם את המחיר" עבור שגרת חיים דתית

השיקולים להמשך שגרת החיים כבדי משקל: ראשי הישיבות מתריעים מפני המשבר שעובר על הנוער החרדי מחוץ לישיבות. האדמו"רים דואגים למבנה הקהילתי והמשפחתי שנפגע, ומנהלי המוסדות והכוללים מדווחים על קריסה כלכלית חריפה שרק מתחילה. בחלק מהחצרות אומרים בפירוש שעבור שגרת החיים הדתית ובריאותם הנפשית של החסידים הם מוכנים לשלם את מחיר התחלואה, כפי שהסביר לי חסיד צעיר: "זה מסירות 0.6% מהנפש".

אין מספיק פרספקטיבה לשפוט מהי הדרך הנכונה למאבק בקורונה. ייתכן שבשקלול כלל הנזקים בטווח הארוך, אותן הקהילות שבהן החליטו להתעלם מהמגפה גם במחיר הנורא של זקנים שאיבדו את שנותיהם הטובות ואברכים צעירים שהותירו אחריהם יתומים, ישרדו מבחינה ארגונית ודתית באופן טוב יותר. כשם שמוקדם לשפוט האם המודל השוודי הצליח יותר מהמדיניות שבה נקטו רוב מדינות העולם המערבי.

התמודדות עם קורונה בחברה החרדית (צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90)
התמודדות עם קורונה בחברה החרדית|צילום: אוליביה פיטוסי , פלאש 90

גם אם כך יהיה, זהו אגואיזם קהילתי שאינו יכול להתקיים אלא על גבה של מערכת הבריאות הישראלית. בניגוד לאוטונומיה האפשרית בימי שגרה, מגפה לא ניתן לנהל ברמה הקהילתית. מי שלא נושא באחריות הכוללת לניהול המדינה לא יכול לערוך ניסוי שעלול להסתיים בקריסת בתי החולים.

הקורונה דורשת ענווה. גם טובי החוקרים נבוכים מול הנגיף ומעדכנים את הערכותיהם והמלצותיהם על דרכי המאבק והיעילות שבו. חוסר הידיעה אינו סיבה לזלזול אלא לזהירות כפולה, דווקא של אלו המפורסמים ביראתם ובחכמתם.

רבות נכתב, גם פה, על תנאי החיים המיוחדים והמצוקות של החרדים, על הסולידריות והאמפתיה הנדרשת בשעת המגפה. אבל אלו לא יכולים להוות תירוץ לכל גחמה ילדותית שסופה סיכון חיים. הזהירות מהכללה וגם תופעות פסולות במגזרים אחרים, אין בהם כדי לטשטש את הביקורת על הקריסה הערכית והמוסרית של אגפים מסוימים במגזר שמחמירים בתפילה במניין ומקלים בפיקוח נפש.